כבר שנים שגיא לוזון שומע שהוא מאמן הנבחרת הצעירה בגלל נפוטיזם, שאם אבי לוזון לא דוד שלו, הוא מעולם לא היה מקבל את הנבחרת הצעירה שוב אחרי שלא הצליח בהפועל ת"א, מכבי חיפה ואפילו מכבי פ"ת. אבל העלייה של הנבחרת הצעירה לאליפות אירופה וההגעה שלה לאולימפיאדה ולחצי הגמר, היא קודם כל המאמן, שאולי מושך אש, אבל הוסיף לעצמו נקודות זכות רבות שייזכרו לעד בכדורגל הישראלי.
האמת, קשה לזכור את גיא לוזון מחייך, שמח, מאושר, מגיע לו. המקטרגים ימצאו כבר מה לומר נגדו, אבל עם מבחן התוצאה אי אפשר להתווכח. הוא ויתר על שחקנים שהביאו אותו ליורו, וכל בחירה שלו היתה בינגו. ואולי בגיל 47 גיא לוזון מבין שהוא מתאים יותר לאמן נבחרות. שהוא יודע איך לשלב שחקנים צעירים. שכמו שעשה עם עומר גולן, גל אלברמן, אסי משיח וסולי צמח במכבי פ"ת, ולאחר מכן עם דין מורי, אלירן עטר ולירוי צעירי בבני יהודה, הוא יכול לעשות גם עם שחקנים אחרים.
אז אפשר להתווכח עם דרך העבודה שלו, עם השיטה שלעיתים בנויה על התקפות מתפרצות ומתקשה מול קבוצות שמתגוננות, אבל בשורה התחתונה, גיא לוזון חיכה לרגע הזה שבו הוא יסתכל לכולם בפנים, לכל אלו שלעגו לו, ויגיד "אני הצלחתי בדרך שלי".
לוזון ממשיך לעוד שנה כמאמן הצעירה, אבל סביר להניח שיקבל גם חוזה ארוך יותר. הוא לא מסתפק בהגעה לחצי הגמר וגם לא בהעפלה לאולימפיאדה. מספיק להסתובב במרכז של באטומי ולראות את כל משפחת לוזון, כולל אבא יעקב והדודים איציק אבי ועמוס, שלא לדבר על האחיינים והמשפחה הגרעינית, כדי להבין כמה הם האמינו בו לאורך כל הדרך. ויותר מזה, אם פעם הלוזונים לא היו מחשבנים והיו ישנים במלון הנבחרת כדי להיות קרוב לגיא, כאן בבאטומי הם בחרו מלון אחר. גם למנוע לזות שפתיים, אבל גם כדי לתת לו את המרחב לו היה כל כך זקוק.
אותו לוזון, במה אחרת (אלן שיבר)
לוזון די בורח מתקשורת. הוא נכווה לא פעם. הסטירה לזיו מורגן, הציטוטים שלא היו במקום, ההרגשה שהוא צריך לעשות משהו בלתי רגיל כדי לזכות בהערכה, יושבים כל הזמן בבטן שלו, אבל עכשיו זה הגיע.
לוזון הוא לא מאלה ששומרים דיסטנס. הוא יכול לצחוק עם השחקנים, לזרוק איזה קללה קטנה, בניצחון על גיאורגיה ראינו כולנו איך רץ, קפץ והשתולל ואיך נתן לאיתן אזולאי ועדן קארצב להרים אותו ולאחרים לשפוך עליו מים במסיבת העיתונאים. הוא לא ברק בכר.
יש את אלו שחושבים שהוא מאמן חלש, בלי שיטה, בלי סגנון, אבל בסגל הנוכחי כולם מאוהבים בו. גם אלו שפחות משחקים, גם אלו שמוחלפים כשהם רוצים להמשיך עוד קצת להיות על הדשא, אבל לוזון, כמו תמיד, לא דופק חשבון לאף אחד. אם צריך, הוא מרים את הקול גם על אוסקר גלוך.
דבר אחד ששיפר במהלך השנים אלו האסיפות המנטאליות. המילים והרגש, שהיו חסרים לו, יוצאים בקלות ונוגעים בכל אחד רגע לפני שהוא עולה למגרש. ויותר מזה, לוזון פעם רצה להתעסק בהכל. בלמה ההוא איחר, ולמה ההוא עצוב ולמה ולמה ולמה. היום הוא השתנה. מתעסק פחות בטפל, יותר בעיקר. לא מהמאמנים שידבר על היריבות יותר מדי, גם לא ישתולל בכל מיני מחשבות טקטיות, אלא בטוח שכל עוד הקבוצה שלו תעשה את מה שהוא מצפה, אף אחד לא יוכל לעצור אותה. גם לא אנגליה.
יוביל את הנבחרת לגמר? (אלן שיבר)