הדימוי של גיא לוזון לאורך השנים בכדורגל הישראלי היה של מאמן קריזיונר וקפריזי בעל מזג חם ובעיקר אישיות מוחצנת שגם כשרוצים, קשה לפרגן לה. ואז, הגיעה ההצלחה עם הנבחרת הצעירה ביורו שגרמה לכך שגם דמות כל כך מעוררת אנטגוניזם זוכה לסימפטיה.
כשבגיל 26 בלבד הוא קיבל את משרת המאמן במכבי פתח תקווה בזכות הקשרים והדודים אבי ועמוס, המינוי כמובן משך אש, אך עם העלייה ההיסטורית לשלב הבתים בגביע אופ"א, אנשים החלו לזהות טביעת עין של מאמן. ההצלחה הביאה אותו להפועל תל אביב, אבל באותה מהירות שבה התקדם, כך הוא גם התרסק.
כאן התחיל דפוס שבו לוזון ניסה להוכיח יותר מדי, המשיך לקדנציה בנבחרת הצעירה שממנה זוכרים בעיקר את החגיגה המוגזמת נגד אנגליה ובהמשך הוא זכה בחוזה ראשון בחו"ל בסטנדרד ליאז', ולא ממש התקבל בברכה על ידי האוהדים והתקשורת בבלגיה, אך היה קרוב לזכייה באליפות.
הוא שב לארץ במעמד שונה עם ציפיות גדולות, אך בכל פעם שקיבל קבוצה גדולה הכישלון רק התעצם. הוא הבטיח ערים וגבהות פעם אחר פעם, אך בהפועל תל אביב, בית"ר ירושלים ובעיקר במכבי חיפה האוהדים ממש לא התלהבו מהכדורגל ומהתוצאות. ולצד חוסר היציבות המקצועית, דבר אחד המשיך להשיאר יציב: גישת "כל העולם נגדי", שהולידה אינספור תקריות וביקורות מוצדקות על הדרך.
גיא לוזון גרסת 2023 מסתמן כאדם קצת יותר מאופק, מתון, אך עדיין מתריס. עכשיו השאלה היא מה צופן לו העתיד? האם מדובר בהצלחה חד פעמים או בכזו שתסדר לו מעמד מחודש בכדורגל הישראלי? מה שבטוח, גם האיש שהתרגל שחובטים בו, אולי קצת התאהב בתדמית של עצמו, למד סוף סוף להבין שפחות זה יותר.
לוזון. למד סוף סוף להבין שפחות זה יותר (אסי קיפר ההתאחדות לכדורגל)