התקציר באדיבות "ספורט 1"
אני רוצה לפתוח בתזכורת קלה לחבריי ליציעים: בעונה הקודמת מכבי שטפה בתחילת הדרך, אבל לגמרי. תחשבו על זה: חמישיות לרשת של חדרה וריינה, הדחה של אריס סלוניקי בצורה מרשימה בסיבוב השלישי של מוקדמות הקונפרנס וכו'. לפיכך, אני חייב לציין שאינני מתרגש ממה שקורה כרגע, למען האמת. בוודאות שער הקאמבק של זהבי מול אותה אריס אחרי הקאמבק הגדול ריגש לא פחות, כנראה יותר, ממה שקרה בשמונת הימים האחרונים.
צריך להרחיק ולהזכיר כיצד בימי לוני, הידועים לשמצה, היינו תמיד אלופי חודש אוגוסט, ואילו כעת עושה רושם שהעיתונאים מכתירים אותנו כאלופים כבר בחודש יולי, לפני שכדור אחד נבעט בליגת העל בעונת 2023/24. על אליפות לא מספרים בערוצי הספורט השונים, אליפות עושים באופן סזיפי לאחר עונה ארוכה של תשעה חודשים לערך, בהם אנו חוזים תמיד בעליות וירידות, מפחי נפש מול רגעים מרגשים.
יחד עם זאת, צריך לחבר את הטור הנוכחי לזה האחרון שכתבתי. בהיותי אוהד מושבע של טוטנהאם (מיד אחרי מכבי ורומא) עוד מימי גארי מאבוט וכריס וודל המיתולוגיים, ניתן רק להבין איזה רגש עבר בי כשנודע לי שרובי קין, אותו אחד שאוהדי טוטנהאם תמיד שרו שהיו רוצים 11 שחקנים בהרכב שקוראים להם כך (לחן: צוללת צהובה של החיפושיות) חתם כמאמן מכבי ת"א. האיש והסלטות? בקריית שלום? וואו! כעת, קין הוא כמובן לא מוריניו (עדיין), והחתמה שלו לא מבשרת דבר וחצי דבר. לחלוטין העניין הוא אחר לגמרי.
המעטפת שבן מנספורד בנה סביב קין היא חסרת תקדים במונחי הכדורגל הישראלי. מדובר על שמות גדולים, שעבדו בקבוצות הגדולות ביותר (ליברפול ולסטר לדוגמא), איש איש מקצוען אדיר בתחומו, הובאו בזה אחר זה עם מטרה אחת – לעזור לכוכב האירי לשעבר להביא לקרית שלום משהו חדשני. כמובן שמה שחדשני בכדורגל הישראלי הוא פשוט וקל מודרני בכדורגל הבינלאומי, אבל במדינה שרק בקיץ האחרון אזרחי העולם נחשפו לעובדה שמשחקים בה את הספורט הזה, זהו אינו דבר של מה בכך.
חלום שהתגשם. רובי קין על הקווים בבלומפילד (צילום: אלן שיבר)
אז מה ראינו בשבוע האחרון (אם נשים בצד את התוצאות על הלוח לרגע)? אלמנטים מעניינים, אבל כאלה שכבר ראינו בקדנציה הראשונה, וחשבנו שנראה בקדנציה השניה, אצל איביץ' - דהיינו, משחק לחץ גבוה, החזקת כדור דומיננטית, יציאות מהירות למעברים וחשוב מכל הפסקת השבלונה של משחק עם מטרות ידועות מראש (נותנים לכל האגו לרוץ על המגרש ומצפים לישועת השם).
מצד שני, קשה לנתח אחרי שני משחקים כאלה משהו לגבי מה שעומד לקרות בעתיד, מה עוד שמכבי ככל הנראה תשחק בסגל אחר, בהנחה מושכלת בהרכב אחר. מילסון יתפוס את מקומו של איילון אלמוג שלא מפסיק לאכזב, את זה אנו יודעים. אבל בסבירות גבוהה שחקנים אחרים יגיעו לחזק את הקבוצה, בעוד אחרים שבפגרה חשבנו שהם באנקר (יובאנוביץ' וגייאגון), ככל הנראה ימשיכו הלאה בקריירה שלהם... יחד עם זאת, הבה ונשים לב לשני היבטים מעניינים במיוחד, שבסבירות גבוהה ייצרו עניין רב בהמשך הדרך.
הראשון - מה שהיה אינו מה שיהיה. רוצה לומר? נראה שאצל האירי השמות לא משחקים. ואני לא מדבר רק על סייד אבו פרחי מוצף הכישרון שיצא עם הקבוצה למחנה האימונים. אם הייתה לי ביקורת קשה במיוחד על קראנקה, זו הייתה העובדה שאצלו מי ששיחקו לא עשו זאת בזכות אלא בחסד, למשל דן גלזר השוקע.
לעולם לא נדע האם מראש קין תכנן לשחק עם ואן אובריים או שלהולנדי-ישראלי נוצרה הזדמנות בגלל פציעתו של אותו גלזר. אלא שהעובדות מראות לנו שתחיית המתים של מי שהיה עד לא מזמן שחקן הרכב לגיטימי בליגה ההולנדית, אינה מקרה.
הדבר השני - השלם הגדול מסך חלקיו. קין מנסה להוציא מכל שחקניו את המיטב בעיקר דרך שיטת משחק שמנסה לנצל את החוזקות של כל אחד ואחד מהם (ניתן להניח שאם בסופו של דבר בעמדה כזאת או אחרת יהיה חוסר, מנספורד כנראה יביא שחקן חיזוק ספציפי).
דן ביטון מקבל את עמדה מס' 10, דור פרץ חוזר לעמדה שהוציאה אותו לאיטליה – מס' 8, וזהבי הופך להיות החלוץ המדומה שהמציא בעבורו פאולו סוזה. אז צודקים הפרשנים על כך שבגדול רוב השחקנים על המגרש היו איתנו בעונה שחלפה, אולם התפקוד שלהם כאמור הופך אותם לשחקנים כמעט חדשים לכל דבר.
לכן, אנו בתקווה לא מסתנוורים ורצופה לנו עוד עונה ארוכה ביותר. עושה רושם בכלל שהדרך לקונפרנס ליג נהיית קשה יותר מעונה לעונה. ההתמודדות הבאה (ככל שנצליח לעבור את הקבוצה ממולדובה) מול לרנקה לא תהיה פשוטה באנדר סטייטמנט, ובהנחה מושכלת אם בע"ה נעבור אותם, נתמודד בפלייאוף מול קבוצה סופר חזקה, יתכן אפילו פייבוריטית.
יתרה מכך, נכון שהמועמדות לאליפות יחד איתנו כרגע מקרטעות, אבל כפי שכבר סיכמנו, מוקדם מידי לדבר על כך. בינתיים כיף לראות שהרעב חזר למיץ' גולדהאר, ומבט חטוף עליו מראה שהוא מזהה הזדמנות להחזיר את הפרויקט שלו למקום טוב למעלה למעלה.
עוד ארוכה הדרך (צילום: אלן שיבר)