התקציר באדיבות ספורט 1
24 במאי, 2023. גן סאקר בירושלים מלא ב-25 אלף אוהדים שצובעים כל פינה בצהוב-שחור. באיחור של יממה אחרי אירוע הזוי, הקפטן אופיר קריאף מניף את הגביע ביחד עם כל השחקנים, על הבמה. קריאף צועק משפט אחד: "שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה". ברקע מתנגן "זומביניישן", המנון הטראנס מתחילת שנות האלפיים שכל כך מזוהה עם טדי. לרגע אחד, בית"ר ירושלים התעוררה.
זה כבר כמה שנים שנהוג להספיד את בית"ר ירושלים כמועדון גדול. הפער שתפסו מכבי חיפה ומכבי תל אביב, הן כלכלית והן הישגית, וגם ההצלחות של הפועל באר שבע קצת קיבעו את שתי הצלעות האחרות ב"מחומש הגדולות" - בית"ר והפועל ת"א, כאלה שכבר לא באמת שייכות למועדון הזה. מועדונים שפעם היו גדולים, אבל כבר אין בהם את הכוחות לשוב ולתת פייט לאותה שלישייה.
לגבי הפועל תל אביב, זה עוד טעון ברור עם האמריקאים - אבל בכל מצב אחר, הזכייה של בית"ר בגביע המדינה היתה צריכה להיות הוכחה ניצחת שהיא עדיין כאן. עדיין במשחק של הגדולות. הטירוף סביב הגמר, מה שהתרחש בסמי עופר לפני שריקת הפתיחה ואפילו פריצת האוהדים (המביכה והמטופשת) - כולן העידו כמה עוצמות יש במועדון הזה. כמה בבית"ר ירושלים יש כוחות גנוזים, שרק מחכים להתפרץ, תרתי משמע.
בכלל, מועדוני כדורגל עם שורשים אף פעם לא מתים באמת. אפשר לראות את זה גם בהפועל פתח תקווה - מועדון שעברו שישים שנה בדיוק מאז האליפות האחרונה שלו (ושלושים שנה מאז התואר האחרון, גביע המדינה), והוא עדיין רלוונטי - יש לו קהל של אלפים ביציע, שהחזיר אותו שלב אחר שלב אל ליגת העל. החיים של מועדון כדורגל הם רצופי עליות וירידות, אבל אם יש שם גרעין אמיתי - כל מה שצריך הוא ניהול נכון וסיבוב אחר של הגלגל, ואפשר לראות אותם במלוא הדרם. קצת הישגיות תוציא את האלפים מהבתים.
תראו מה קרה בבית"ר ירושלים אחרי הגביע: הטירוף שהיה בכל פינה, הגביע שהגיע לכל מקום בארץ (כולל בפריפריה, שהחיבור אליה הוא אחת החוזקות הגדולות של בית"ר כמועדון) ובעיקר הביקוש והרעב של הקהל לקראת העונה הבאה. הקהל של בית"ר אף פעם לא היה קהל שקונה מנויים, אבל הפעם הוא התנפל עליהם. 27 אלף איש מילאו כל פינה בטדי במשחק נגד פאוק. המסר של הקהל היה ברור - חזרנו בגדול, ועכשיו אנחנו רוצים לראות עליית מדרגה.
כשברק אברמוב השתלט על בית"ר בקיץ שעבר, הוא חזר רבות אחרי הרצון שלו ב"תמיכה של הקהל". ביקש שהאוהדים יחזרו למלא את טדי, כדי שיוכלו לתת לו את הגב הכלכלי על מנת לבנות קבוצה טובה. ועד העונה שעברה, שני הצדדים בהחלט מילאו את חלקם בהסכם - הקהל של בית"ר הגיע במספרים יפים, כולל רוב ביציעי האצטדיון בחיפה בגמר הגביע, ואברמוב מצידו בהחלט פתח את הכיס בינואר וחיזק את הקבוצה ברכישות מוצלחות כמו המגן גריגורי מורוזוב והשוער מיגל סילבה.
אבל משהו קרה בקיץ. דווקא אחרי הזכייה המדהימה בגביע, האושר שהיא הביאה וההתנפלות על המנויים - נראה שמשהו קרה. זה התחיל באיום על "סגירת בית"ר", המשיך בהיחלשות טוטאלית של הסגל והגיע לשיא עם סאגת ירדן שועה.
שועה הוא מעבר לשחקן כדורגל יוצא דופן. הוא סוג של סמל להתאוששות של בית"ר, מהתקופה האפלה של סוף עידן משה חוגג - לקבוצה הנמרצת של אבוקסיס ואברמוב בעונה שעברה. מסירות הפז של האיש עם החולצה מספר שבע, היו מפתח להתעוררות של בית"ר ולעלייה החדה שלה מהתחתית ועד למאבק על הפלייאוף העליון. בישול ושער בגמר היו הדובדבן שעל הקצפת.
ובמקום שאברמוב, בשקט, יסגור את הסיפור ויבטיח את עתידו של שועה - נראה שהוא עושה דברים שעלולים לגרום לו לעזוב, וזה בקיץ שבו הוא כבר איבד שני שליש מההתקפה המטורפת שהייתה לו בעונת השיא.
כי כלכלית, בית"ר יותר מהסתדרה בקיץ הזה. היא קיבלה 180 אלף יורו על דנילו אספרייה, שחקן בן 34 בסוף הקריירה. היא קיבלה 1.2 מיליון יורו על יון ניקולסקו, שהתקדם להולנד (במהלך שאי אפשר היה למנוע). היא הכניסה 2 מיליון ש"ח ממכירת הכרטיסים נגד פאוק, ואנחנו לא מדברים על 10,000 המנויים שנמכרו. ברור שיש חובות שצריך לסגור, אבל גם ברור שכדי לצאת מהמשבר הכלכלי שאליו נקלעה לפני שנה - בית"ר צריכה להיות גם תחרותית על הדשא. וכרגע, הסגל של בית"ר הוא הכל חוץ מתחרותי.
הקהל של בית"ר ירושלים תמיד היה ידוע בתור קהל תובעני, לעתים כפוי טובה כלפי הקבוצה שלו. לא כך בשנה החולפת: היו תקופות שבהן אירועים כמו הפסד ביתי 5:0 להפועל באר שבע, היה גורם לשריפת צמיגים בבית וגן. הקהל הבין, ושר "אנחנו אוהבים אתכם" לשחקנים שייצגו אותו על הדשא. המשיך להגיע גם בפתיחת העונה הקשה, כשבית"ר חטפה רביעיות מכל כיוון. הוא נתן את הגב כי הוא האמין לברק אברמוב - הוא האמין שבסופו של דבר, המועדון יעלה על פסים נכונים. בתמורה לאמון הזה, הוא קיבל את החיזוק המשמעותי - ואת הגביע.
אבל משהו באמון הזה נפגע בקיץ 2023. כשהקהל עושה ככל שביכולתו כדי להבהיר: אנחנו כאן, ומנגד רואה את הנכסים המשמעותיים שהיו לקבוצה (אספרייה, ניקולסקו, שועה, תומא) עוזבים, כשתחליפים הולמים לא הגיעו, זה עלול להיות הרסני לקשר החיובי שנוצר בין האוהדים להנהלה. קשר שהוא, במידה רבה, הקו הדק שמחזיק את בית"ר בחיים.
צריך להגיד ביושר: הסיבה שיש אכזבה מסוימת מאברמוב, היא בגלל העבודה הטובה שהוא עשה בעונה שעברה. בסופו של דבר, גם אם זה נחשב לקלישאה, אסור לשכוח את הפוזיציה שבה בית"ר היתה רק לפני שנה - וההתנהלות של אברמוב תוך כדי העונה, עם הפגיעה בול בזרים (שהיא גם קשורה אליו) והקשר הנכון והבריא עם המאמן, יצרה את הקבוצה המצליחה שסיימה את העונה. אברמוב ללא ספק הציל את המועדון בסיטואציה לא פשוטה, ועל כך מגיע כבוד - ואי אפשר יהיה לקחת אותו. זה צריך לעמוד בשורש כל ביקורת שיש.
אבל בגלל שנעשתה עבודה טובה, ואברמוב בהחלט ראה ברכה בעמלו - הן ברמה הכלכלית והן ברמה המקצועית - קשה שלא לשאול את עצמך, האם הוא לא רואה את ההזדמנות הגדולה שיש עם המועדון הזה. האם עונה כל כך סוערת ומרגשת כמו בעונה שעברה, או רגע מפעים כמו שחווה בגן סאקר הם לא בדיוק המתאבן שצריך להיות כדי לקחת את הקבוצה צעד קדימה - ואולי בעונה הבאה ללכת על מקום באירופה? קהל גדול יש, את המאמן הטוב בליגה יש - החתיכה החסרה בפאזל צריכה להיות קבוצה טובה. והתחושה היא שאת זה, עדיין, אין בבית"ר.
סאגת ירדן שועה עוד לא הסתיימה. ההודעה הנמהרת שיצאה אתמול מרגישה הרבה יותר כמו ניסיון להפעיל לחץ, מאשר הכרזת "שברו את הכלים". יכול מאוד להיות שבעוד חודש, אולי אפילו פחות, ירדן שועה יישאר שחקן בית"ר ירושלים. אבל אמון זה משהו שקשה לשקם - ונכון לרגע זה, האוהדים של בית"ר לא יודעים במה - או במי להאמין.