עם כל הכבוד למנור סולומון, אוסקר גלוך אלי דסה, מיגל ויטור או עומרי גלזר, יש שחקן אחד בנבחרת ישראל שהצוות המקצועי סימן אותו כשחקן מפתח. אם הוא יהיה בכושר בו פתח את העונה במכבי ת"א, לבניון וחזן יהיה הרבה יותר רוגע.
בכלל רוגע, זה השם השני של דור פרץ. גם כשהוא מדבר זה קורה בשקט, עם ביטחון ובעיקר בכנות. הוא לא מחפש אשמים במצב שהחזיר אותו לישראל מאיטליה, לא פוחד לקחת אחריות על טעויות במגרש ובכלל, בדרך כלל תמצאו אותו מול המיקרופונים כשפחות הולך ולאו דווקא בהצלחה.
היו כאלו שקראו לו "לוזר", אחרים טענו כי אם המנטליות שלו היתה יותר חזקה, הוא לא היה מוותר כל כך מהר, אבל כשפרץ היה צריך לענות, הוא ענה בנימוס: "כל אחד יכול לחשוב מה שבא לו, את ההחלטות שלי אני לוקח בעצמי".
בניגוד לאיטליה, המקום שלו במכבי ת"א ובנבחרת מובטח ועדיין, כל אימון הוא נלחם בשיניים כדי להוכיח. לניסיון שלו יש משמעות, אבל משהו אחד שבולט אצלו יותר מאחרים, זה הרעב ובשנה האחרונה גם הרצון לסייע לאלו שלצידו להיות שחקנים טובים יותר. הוא מרבה להעיר, להסביר, לא ממקום של שחצנות, אלא כאחד שהיה שם. אלה הדברים שהצוות המקצועי אוהב.
מבחינה פיזית, פרץ במרכז הוא יתרון גדול לנבחרת. לא רק בסגירת ההתקפות של היריב, אלא גם ביציאה קדימה, מקו שני, דבר שהוא עושה יותר ויותר כשמשחררים אותו מתפקיד הקשר האחרון, בו ישחק ככל הנראה נטע לביא. לא סתם הוא כבר עם שני שערים בקיץ במפגש הכפול מול פטרוקוב.
בדרך כלל לוקח לליגיונרים שחוזרים מחו"ל זמן להתאושש אחרי האכזבה. הזינוק של פרץ והפיכתו לבאנקר במכבי ת"א ובנבחרת מוכיחים אחרת. "הוא נותן הכל, אבל לא אחד שעושה הבדל", נכתב עליו לא פעם בתקשורת האיטלקית. אם אצל פטריק ואן לוון ו-ולדימיר איביץ' הוא היה השחקן הכי חשוב במערך, זה אומר המון. זה שרץ בעוד לאחרים אין אוויר בריאות. הרבה בזכות סדר היום שלו שכולל יוגה, פילאטיס ואימוני ריכוז.
בנבחרת מספרים שהוא לוחם. לא נח לרגע, כזה שאפשר לצאת איתו למלחמה וזה בדיוק מה שחזן מחפש. יש לו מספיק כלים למעלה, אבל הוא צריך גם את האיש האחראי על הדשא. זה שיידע להיות המנהיג גם בלי הסרט על היד. אגב, לא לחינם, פרץ הוא הקפטן השני של הנבחרת אחרי אלי דסה. עכשיו הרבה על הכתפיים של פרץ במשחק, אולי, הכי חשוב של הנבחרת מזה שנים