ארטיום דולגופיאט, מדליסט הזהב בתרגיל הקרקע באליפות העולם בהתעמלות מכשירים באנטוורפן, מסכם את הזכייה במדליה, ההתמודדות בגמר היום (שבת) תחת האסון הכבד שפוקד החל משעות הבוקר את מדינת ישראל, והשאיפות המקצועיות.
ארטיום ברכות, אתה אלוף עולם. איך אתה מסכם את הגמר?
״מבחינה מקצועית התרגיל לא היה מושלם אבל בסך הכל היה בסדר. יש עוד על מה לעבוד, יש עוד עשרה חודשים עד לאולימפיאדה אז צריך עוד לעבוד הרבה.״
אחרי שלב המוקדמות שממנו העפלת לגמר מהמקום הראשון, הרגשת שתהיה על הפודיום, ושתזכה במדליה?
״לא, לא. בחיים אני לא מרגיש ככה לא משנה באיזה מצב אני בא או כל דבר אחר. זה ספורט, הכל יכול לקרות גם לי וגם לשאר הספורטאים, ככה שעד הרגע האחרון אי אפשר לדעת כלום. אז פשוט הייתי צריך לצאת ולעשות את שלי, ועשיתי.״
ואחרי הביצוע, כן הרגשת שתזכה באיזשהי מדליה?
״לא הסתכלתי האמת על המתמודדים שהיו לפניי, אז לא ידעתי מה היו הציונים שלהם ומה הם עשו. בתרגיל אני תמיד מרגיש פחות טוב ממה שזה באמת נראה, וירדתי מהתרגיל קצת מבואס. חשבתי שאקבל ציון נמוך, ובסוף קיבלתי ציון שהוא בסדר, וכשראיתי את הציון הבנתי שאני יכול לזכות במדליה, אבל לא הייתי בטוח אם זה זהב או לא.״
כמה לחץ ירד ממך אחרי שהצלחת להשיג את הקריטריון כבר בשלב המוקדמות בקרב רב?
״לא רציתי כל כך לחשוב על זה, באמת הייתי ממוקד בלעשות את העבודה שלנו אחרי הדרך שעשינו. כשקיבלתי את הקריטריון בקרב רב הייתי מאוד שמח, ובאמת אמרתי לעצמי ׳זהו, את הקריטריון קיבלת ואתה יכול להיות רגוע, פשוט לעשות את התרגיל ולא לחשוב על מה יהיה אחרי זה׳״.
כמה הפציעה בגיד אכילס הפריעה לך במהלך הגמר, וכמובן באיזו מידה השפיעה על ההחלטה להתמקד בתרגיל הקרקע ולא להשתתף בגמר הקרב רב?
״את הפציעה אני סוחב כמה חודשים, היא מפריעה מאוד ובקרקע הכי הרבה. קיבלנו את ההחלטה של להגיע לתרגיל הקרקע כמה שיותר מוכנים ועם כמה שפחות כאב, והצלחנו לעמוד בזה. עבדנו פה 24/7 על הרגל, ובכלל בחודשיים האלה מאז הפציעה עשינו עבודה טובה".
זכית בזהב היום, זכית בזהב בטוקיו 2020, כמה זה משקף מבחינתך את הרמה שלך למשחקים האולימפיים בפריז עוד פחות משנה, והאם אתה מצפה למדליה?
״לא, הציפייה שלי היא קודם כל להגיע כמה שיותר בריא וכמה שיותר בכושר, ושם אני מקווה שהכל יהיה בסדר וכמו שאני מתכנן.״
איך אתה מסכם את החוויה של הנבחרת באליפות עם איליה ליובימוב שהעפיל לקרב רב, והנבחרת שכמעט העפילה לגמר הקבוצתי?
״מבחינתנו עשינו היסטוריה כקבוצה, כי זאת פעם ראשונה שהקבוצה מגיעה לאליפות עולם, והיה חסר לנו פחות מעשירית נקודה כדי לזכות בכרטיס אולימפי, כך שבסך הכל כקבוצה עשינו תחרות טובה, וזאת בערך הרמה שלנו נכון להיום. באליפות עולם יש הרבה יותר לחץ ושופטים קצת אחרת מאשר בארץ או בכל מדינה אחרת. אבל אנחנו עברנו בצורה טובה את האליפות, אני מרוצה מהתחרות הזאת שלנו כנבחרת, מהתוצאה, ואני מקווה שזה יתן לנו למתעמלים עוד אמונה שאפשר להגיע כקבוצה ואפשר אפילו להיות בטופ 10 ואפילו בגמר.״
להתעורר לבוקר של גמר אליפות עולם כשמלחמה התחילה בארץ, כמה זה היה קשה לסחוב את זה בבטן לאורך היום ובמהלך הגמר עצמו?
״התעוררתי ב-5:00 בבוקר מהאפליקצייה על צבע אדום שהעירה אותי, כיביתי את זה וחזרתי לישון. כשקמתי אחר כך ראיתי המון הודעות וכתבות על הבלאגן שהתחיל, האמת שזה ממש עשה לי לא טוב מבפנים והיה לי קשה להתנתק מזה וסחבתי את זה עד לאולם. אמרתי לעצמי שאני חייב לעלות לתרגיל ולהוציא את הכי טוב שלי. כי אם אני לא חושב על התרגיל ועל התחרות אז אין למה לעלות ואמרתי לעצמי שאני עולה לתת את הכל. אחרי שסיימתי את התרגיל וגם אחרי שהבנתי שזכיתי לא באמת יכולתי לשמוח, זה היה לי מאוד קשה״.
כמה דיברת עם המשפחה במהלך היום הזה, שבוודאי ניסתה להרגיע אותך ולמקד אותך לקראת הגמר?
״כן, דיברתי איתם לא מעט. בבוקר דיברתי עם כולם כדי לדעת שכולם בסדר במשפחה. אחר כך התנתקתי מזה וסגרתי הכל עד לתחרות, קיוויתי שהכל יהיה בסדר.״
ברגע הזה הדגל שעל בגדי ההתעמלות מקבל משמעות עוד יותר גדולה. כמה היה חשוב לך לעלות לתרגיל בעקבות המצב במדינה ולתת את הביצוע הכי טוב שאתה יכול?
״זה באמת היה לי קשה, כשירדתי מהתרגיל לא יכולתי להיות שמח. כשיצאנו מהאולם ראיתי שהמון אנשים רשמו שלפחות יש משהו אחד שמח שקרה היום למדינה. זה ממש עשה לי כיף על הלב, שהצלחתי לשמח, לתת כח, ותחושה טובה לאנשים במדינה״.
בסיום עמדת עם דגל ישראל עם פסים שחורים עליו לאות אבל. מה המסר שלך לעם בתור ספורטאי של המדינה שמייצג אותנו מסביב לעולם, וכמדליסט אולימפי שעומד על פודיומים כש״התקווה״ מתנגנת ברקע ואתה שר את ההמנון?
״קודם כל אני רוצה לשלוח מלא חיבוקים לארץ, לכל העם. כמובן שזה רגע של ניצחון. אני רוצה לתת לעם הרבה כח, שיהיו חזקים, ומקווה שיהיו לנו ימים שקטים כמה שיותר מהר״.