נקום גם מזה: עשהאל שבו מלא בתקווה

כמו כולנו, קמתי ביום שבת השחורה עם החדשות הנוראיות, הטלפון מפוצץ הודעות ואתה לא מבין מה קורה. מאז ועד היום אני דבוק לחדשות.

לשמוע את הסיפורים הקשים, המראות הנוראיים והחיים היפים שהסתיימו ברגע אחד, עם שלם שנקרע וכבר לא יחזור להיות מה שהיה. אצלי? אצלי זו כבר הפעם השנייה. בתקופת האינתיפאדה השנייה, תקופה דומה של תחושת חוסר ביטחון בכל רחבי הארץ, מלחמה מבחוץ ומבפנים ופיגועים קשים.

גרתי באיתמר, ישוב קטן בשומרון אבל עם המון שלווה. עד אותו יום ארור, חמישי בלילה ה-20/6 בשנת 2002. מחבל חדר לישוב עם קלצ'ניקוב, הגיע לרחוב הראשון, הרחוב שלנו,  ניסה להיכנס לבתים ללא הצלחה ואז הגיע לבית שלנו, שהדלת האחורית הייתה תמיד פתוחה. כמו שאמרתי, חיים שלווים. לא דאגנו מזה לעולם.

המחבל נכנס מאותה דלת, ועלה לחדר הראשון בבית, בחדר הזה היינו אני ושלושת אחיי שלאחר מכן נרצחו באותו חדר. המחבל נעמד בכניסה לחדר בזמן שראינו טלוויזיה ופשוט רוקן מחסנית שלמה בחצי דקה, פשוט ריסס את כל החדר. אמא שלי בדיוק ירדה במדרגות והמחבל רצח גם אותה. אחותי שהייתה בקומה העליונה התחבאה מתחת למיטה ובכך שרדה את הפיגוע, אך לא לפני שנפצעה קשה בבטנה כאשר המחבל ירה מתחת למיטה בזמן החילוץ שלה, שבמהלכו החייל שחילץ אותה איבד את האצבע שלו. אחותי קיבלה כדור בבטן והובהלה לבית חולים במסוק. היא שרדה את זה כמו גדולה, רק בת 14.

הראשון שהגיע לזירה הוא השכן שלי יוסף טויטו ז"ל, שהיה בכיתת הכוננות ועוד לפני שהספיק להגיע אלינו הביתה נורה מהחלון ונרצח. אני התחזיתי למת, יותר נכון הרגשתי מת. שכבתי שם על הרצפה ושמעתי את הכדורים, את הרימונים שנזרקו ואת הפנים של המחבל אני לא אשכח. המחבל הזיז את היד שלי ולא הגבתי, אני מאמין שזה היה צעד שהציל את חיי. שכבתי שם עם שלושה כדורים ברגל שלי, 2 רימונים שהתפוצצו לידי ואיבדתי כל כך הרבה דם שכאשר חילצו אותי חשבו שאני מת והשכיבו אותי על אלונקה מחוץ לבית יחד עם שאר הגופות, בשארית כוחותיי שהבנתי שאני מחוץ לבית זעקתי שאני בחיים ואני צריך עזרה. וישר לקחו גם אותי במסוק לבית חולים במצב אנוש.

החייל שהוציא אותי מהבית ספג שני כדורים בידו והציל את חיי. הכל תחת אש חיה. המחבל נכנס עם 12 מחסניות, והספיק להשתמש ב-10 מחסניות בשעתיים עד שהבית החל להישרף והוא קפץ מהחלון וחוסל מחוץ לבית. שני אחים שלי שלא היו בבית ואבא שהיה בעבודה שרדו את הערב הנורא הזה, וממשפחה של 9 נפשות פתאום 5 שבורות לרסיסים (גם פיזית בחלק מהמקרים).

לאחר הניתוח הייתי בקומה חמישה ימים ומרגע שהתעוררתי הסתגרתי לתוך עצמי כי לא ידעתי בכלל איך לעכל את מה שעברתי. שהרמתי את השמיכה לראשונה ראיתי בעצם שיש לי רק כף רגל אחת. את רגלי הימנית לא הצליחו להציל אבל בתודה לצוותי הרפואה אני חי.

מאז אותה פציעה התחלתי לעסוק בספורט, באופן שיקומי תחילה ולאחר מכן כספורט מקצועני לכל דבר. שחיתי 8 שנים וייצגתי את ישראל כשחיין פראלימפי שנים יפות. לאחר מכן בגיל 17 עברתי לענף הכדורסל, ובעצם מאז ועד היום כבר 13 שנה אני משחק כדורסל על כיסאות גלגלים בנבחרת ישראל ובשנתיים האחרונות כשחקן זר בליגה הגרמנית, אחת מהליגות הטובות בעולם.

בחרתי בגרמניה תחילה בקטע אידיאולוגי, דווקא שם. והיום הבחירה הזו מקבלת משמעות שונה. לא כולם מבינים את המצב שאני נמצא בו, נפשי ופיזי. וחלקם אף מתבטאים בצורה אנטישמית כפי שיוצא לנו לראות לא מעט ברחבי העולם. ואני החלטתי להמשיך לייצג את המדינה שלי בכבוד ואף יותר מכך.

במשחק הבית האחרון שלנו ביקשתי מכל השחקנים לשחק עם סרט שחור על הכתף, וציירתי את דגל ישראל על מגן המרפק שלי. יש את הצבא וכוחות הביטחון שילחמו פיזית להגן על המדינה שלנו, ולנו כאזרחים יש את מלחמת ההסברה. העורף. בהזדמנות הזו אני רוצה להגיד כמה נהדר זה לראות איך העם התאחד בשנייה, התעורר הרבה לפני הממשלה שלנו ופשוט הרים אותנו חזרה על הרגליים. כמה חום אתם מפיצים שזה מגיע עד לגרמניה הקרה.

אנחנו ננצח. אין פה ברירה אחרת. קמנו מהשואה, קמנו ממלחמות ישראל ונקום גם מהיום השחור ביותר בתולדות המדינה. כי זה אנחנו, עם ישראל. כמשיא משואה בשנה שעברה וכאזרח במדינה הכי טובה בעולם, אני גאה להגיד שאני ישראלי ויהודי. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.