מרחק נגיעה: על ההפסד של מכבי תל אביב מול ברצלונה

באהלן אהלן
92:90 מפסידה אמש מכבי תל אביב לברצלונה, והאמת היא שזה כבר מתחיל להיות מוכר. לא, לא ההפסד, כי המאזן של הצהובים עד כה בסדר גמור. התוצאה. שתי קבוצות שחולפות על פני רף 90 הנקודות באותו המשחק? זאת כבר הפעם השלישית שזה קורה בחמשת המשחקים האחרונים. זה קרה גם מול באיירן. זה קרה גם מול מילאנו.

 

האם הגיוני המהלך? ברור. האם זה בסדר שקולסון עומד בצד ומבקש וזה לא ממש עוזר לו? בנוהל. האם אפשר להתייחס לבונזי קולסון כאל שחקן משמעותי במכבי תל אביב בכל הנוגע למיקומו ברוטציית מקבלי ההחלטה בהתקפה? לא.

(לא) לרדוף אחרי אברינס
טרם תחילת המשחק, התראיינו קואץ' קטש וג'יימס ווב השלישי ודיברו על חשיבות תחילת המשחק בכלל וההגנה בדקות הפותחות בפרט. לא שזה שינה יותר מדי, ברבע ראשון שבו ספגו הצהובים (שלבשו דווקא שחור) 26 נקודות. בנוהל. מצד שני, קלעו 31. שזה אחלה. וכאשר הגיעה איזשהי התייצבות הגנתית ברבע השני, נשלח אלכס אברינס לספסל המחליפים ועשה סוף לאותה התייצבות.

בגדול, לשמור על קלעים ברמתו של אברינס זה הכי קל וקשה שיש. קל, כי בסך הכל צריכים להיות איתו. כל הזמן. ביציאה מהחסימות, כשהוא נייד. ברגעים שבהם הוא ממתין לתורו, והוא (כאילו) נייח.

רגע, כתבתי קל? התכוונתי קשה. קשה מאוד. לשמור על קלע דורש הרבה יכולות והבנה. אה, ודורש גם סבלנות. בטח ככל שהשעון הקטן מתקרב לסיום.

נדגים. הנה, כאן, רודף לו בולדווין הרביעי אחרי אברינס. שנחסם, וחוסם, ונחסם. וממתין. ביחד עם בולדווין. ובינתיים נוקף לו השעון הקטן. ומסתבך לו הכדור הצהוב. ועכשיו, לקראת סיום מהלך, יש את לפרו מול ניבו. וחדירה. וכולם מסתכלים. והנה מגיח לו אברינס לאמצע. ובולדווין, שלא נע מחד ושלא התריע בפני ז'ק כהן מאידך, כבר מבין לאן זה הולך.

 

אוקיי. זה היה דקה לסיום הרבע השני. עכשיו נלך קדימה לכיוון סיום המשחק עצמו. אחרי חילוף הגנתי משולש, מוצא עצמו לורנזו בראון כשהוא שומר על לפרוטיבולה. במקביל, בפינה הרחוקה, מחכה לו אברינס ואיתו השומר שלו קולסון.

אבל היי, הוא שוב בורח לאמצע. אבל היי, השומר שלו (קולסון, כן?) שוב נרדם. ומשום כך, תוך כדי שלפרו חולף בכיף על פני לורנזו בראון העייף, לא זו בלבד שקולסון לא מספיק לצאת החוצה אל עבר אברינס, אלא שהוא גם מבצע חסימה אפקטיבית על סורקין ומונע את היכולת לעזור על הכדור.
|


ולמה אני מציק לכם עם שני מהלכי אברינס, כאשר באחד מהם הוא כלל לא נוגע בכדור? כי אני חושב שיש כאן תובנה חוזרת בקשר להגנה של מכבי תל אביב. אלופת ישראל יודעת לשים על הפרקט שחקנים אתלטיים שגם מסוגלים לשמור. שששים אלי חטיפה וכדור. ששומרים פחות טוב ברגעים שבהם צריכים פאסון, ריכוז ומשמעת.

זה קרה בשנה שעברה. זה קורה בעונה הנוכחית. מכבי תל אביב, ואת זה כולם יודעים, קופצת גבוה. חוטפת כדורים. לוקחת כדורים חוזרים בהתקפה והרבה. ומצד שני, טועה הרבה. חוטפת נקודות כשהיא לא מצליחה לחטוף כדורים. ולוקחים עליה כדורים חוזרים בהתקפה והרבה. אתמול, ההרבה הזה היה שווה 16 אופנסיב ריבאונד של ברצלונה. כולל ברגעים משמעותיים. כולל ובעיקר ברגעים של אי התאמות הגנתיות, אחרי חילופים שונים ומשונים.

ועוד לפני הכדורים החוזרים בהתקפה, יש סתם נקודות קלות של התקפה. אחרי חילופים. נגיד כאן. ברצלונה מריצה וריאציה על תרגיל ישן נושן, שהאמריקאים קוראים לו בלוקר מובר. ובשורה התחתונה, יש לנו חסימה של הרננגומס לבריזואלה. וחילוף די קל שמשאיר את בראון על האיש הגדול. בראון, יש להניח, מחכה לחיפוי שיגיע מאחור, אבל בולדווין לא מוכן לעזוב את אברינס ו-ווב תקוע משום מה עם פארה בצד השני. חילוף = סל קל.



היידה. עוד מהלך אחד. כאן, אחרי חסימת רוחב של ברצלונה, חילוף (סביר והגיוני) בין סורקין לבין ווב, על ג'בארי פרקר. האמת? אין לי יותר מדי מה להגיד על המהלך הזה ברמה הטקטית, כי החילוף כאן סבבה לגמרי. בעצם, רק 3 דברים: 1. ווב שומר טוב. שמתקשה במהלכים פיזיים בפנים. ש, בדומה ליותר מדי שחקנים אחרים בקבוצה הזאת, מסתמך יותר מדי על שליחת ידיים ונסיונות לחטוף. 2. סורקין, יותר מדי פעמים, מאחר בעזרה. 3. יא וולי, איזה דאנק.



מכבי תל אביב התייצבה למשחק מול ברצלונה כקבוצה שמאפשרת ליריבותיה להפליא מכותיהן בקליעה מחוץ לקשת שלוש הנקודות. אתמול סיימה ברסה משחק עם 65% ל-2 נקודות. זה לא טוב.

להפעיל את ניבו
לכל קבוצה יש שחקני ברומטר ושחקני סימפטום. כשבולדווין או בראון טובים בהתקפה, זה יכול להגיע מכמה צורות שונות של כדורסל, כולל פשוט יום נהדר של שחקני כדורסל נהדרים. כשג'וש ניבו מצטיין התקפית, המסקנה הכמעט חד משמעית היא שמהלכי הכדורסל אליהם עורג עודד קטש הגיעו לכדי סיום מוצלח.

ג'וש ניבו, למרות שהעונה נוטה להתבלבל מעת לעת, לא יכול לבד. כלומר, הוא כן יכול לקטוף אופנסיב ריבאונד לבד. בגדול, הוא צריך קצב, ריווח ודיוק התקפי כדי להצטיין. ומכבי תל אביב, מהרגעים הראשונים של המשחק, הצטיינה בדיוק בדברים הללו. ולכן זה לא מקרי לראות נתון של 9/9 ל-2 נקודות בחלק הראשון, כשניבו הוא המסיים, פעם אחר פעם. חסימות טובות וגלגולים פנימה. משולשים התקפיים בהם עובר הכדור דרך ז'ק כהן.

הכל עבד יפה, במחצית הראשונה אותה סיים הניבו עם 13 נקודות סופר מרשימות. כמו את המשחק כולו. כי במחצית השניה כמעט ולא שיחק. כי במחצית השניה נתקל בטיפולים הגנתיים שונים. טיפולים שמכאיבים לו. אמרנו: כל עוד מגיע האיש והתפלץ מלמעלה מלמטה, בתנועה, אמא'לה ואבא'לה. כל עוד הוא נע בזריזות מול רגליים כבדות של כל מיני הרננגומסים.

אם צריך, מנגד, להפעיל אותו כשהוא נייח, גם מול איש קטן ממנו, זה כבר סיפור אחר לגמרי. זוכרים את תחילת הטור הזה, פעם ממזמן, כששאלנו מי הגבוה שאליו הולכים בסוף? בסגל של קטש העונה יש גבוה אחד שמתאימים להתקפה מול חילופים הגנתיים, כי המומחיות שלו, עד רמה מסוימת, היא משחק צבע כשהוא נייח. לאיש הזה קוראים ריברו. ניבו, בגדול, איננו יכול.  וכשהלכה ברסה לחילופים כשיטה, ניטרלה למדי את היכולות של האיש.

נניח כאן. חסימה גבוהה מייצרת מצב שבו שומר על ניבו אותו האברינס, שכופה עליו לקבל כדור מחוץ לצבע. ואז גם זוכה לעזרה מסטורנסקי. ואז גם מכוון נהדר לקו הבסיס. ושימו לב בבקשה לז'ק כהן ולקולסון שחותכים במקביל ולא מאפשרים זווית מסירה. ושימו לב לבולדווין שעומד בצד השני ולא ממש מראה את עצמו ולא ממש עוזר. ואיבוד. ואיך אומר חבר של גור שלף? שימו לב לנאג'י, כי בעוד רגע הוא שותל את לורנזו בראון.

שלוש נקודות לסיום
1. עונש – בעונה שעברה עמדה מכבי תל אביב על כ-79% בזריקות עונשין. העונה, עד אתמול, על 78%. ואז 16/26 מול ברצלונה. עוד 4 קטנות בפנים, כדי לשמר את הממוצע, ואנחנו סופרים נצחון מספר 6 לאלופת ישראל. מצד שני, יש גם את שאלת המי זורק ומתי. יש, נניח, את בולדווין שעומד על הקו פעם אחר פעם כדי לסגור עניין מול פנר. ויש את חסיאל ריברו ואנטוניוס קליבלנד שעומדים על הקו, ברגעים משמעותיים, מול ברסה. זה לא אותו הדבר. האם יש לקבוצה ולמאמן השפעה על זהות השחקן שהולך לקו ברגעים שעושים הבדל? נראה לי שנלהג על כך בהמשך.

2. מנקו – שישה משחקים שיחק העונה העלם. כששיחק, ממוצע הדקות שלו עד כה 7:32 למשחק. במשחק הטרחה מול מונאקו הצליח לכבוש 6 נקודות. וזה המשחק היחידי שבו הצליח לכבוש בינתיים. וזה המשחק היחידי, נכון לעכשיו, שבו הצליח לשמר מדד יעילות חיובי.  וזה כל מה שיש לי להגיד על זה.

3. איתי – היום, בעזרת השם, ישוחררו 13 חטופים שלנו. וישחררו איתם כמה דקות של שמחה אחרי כל כך הזמן רגעים של צער, כאב ואימה. אחד מאלו שלא ישוחררו הפעם הוא איתי חן. איתי, לוחם שיריון בחטיבה 7, נעדר מאז אותו יום מקולל שפתח את המלחמה הזאת. ומאז אף אחד לא יודע מה מצבו. מה איתו. מה שלומו.

ואני, ברשותכם, בוחר לספר הפעם על איתי, למרות שלמרבה האסון יש עוד המון חטופים ונעדרים. אני בוחר לספר על איתי, כי הוא היה ממש אחד מאיתנו. לא רק משלנו ברמת הישראלי וישראל היפה, אלא ברמה ספציפית אפילו יותר, ברמת השייך למשפחת הכדורסל. שיחק באליצור עירוני נתניה. אהב, צפה והתעניין. כמונו.

והחברים שלו מתגעגעים אליו. והחברים שלו לבית הספר אורט גוטמן נתניה מתגעגעים אליו. והמשפחה, ההורים שלו רובי וחגית והאחים רועי ואלון, משתגעת מגעגוע ומדאגה.

ואין יותר מדי דברים שאפשר להגיד כדי לנחם, כי הנחמה היחידה תהיה כשישוב כבר הביתה, בריא ושלם. וישב לראות איתנו כדורסל. וישמח, ויכעס, ויתלהב, ויתעצבן. וינצח. מחכים לך, איתי חן. מבטיחים לדבר, כמה שרק תחליט, על שטויות וקשקושים כמו כדורסל.

שבת שלום.