היציעים הריקים אמש בסמי עופר, כשברקע תמונות הנרצחים והחטופים, סיפרו את סיפור התקופה בה אנחנו חיים. ליגת העל חזרה, אבל האווירה היתה עצובה. משחק כדורגל שמשוחק, אבל ברקע כולם בודקים האם חלק מהחטופים חזרו כבר הביתה או שהחמאס ממשיך להתעלל לנו בנפש.
הלב יוצא למשפחות ועל הדשא משחקים כדורגל, מציאות פשוט בלתי אפשרית. ואז, תוך כדי המשחק, פרשה חדשה. השחקנים הזרים של מכבי חיפה לא החזיקו בשלט שקורא להחזרת החטופים. כן, אלה שתוך כדי משחק כולם רצו לשמוע שחלקם חזרו הביתה.
שחקני מכבי חיפה, כולל הזרים, עלו לשחק כשדגל ישראל מודפס על החולצה וסרטים שחורים על ידם. הם עמדו בדקת הדומיה ואז לקחו צעד לאחור, תרתי משמע, כשזה נגע להחזקת השלט. אני יכול להבין את המצוקה של הזרים שנמצאים בסיטואציה שאין להם בה שמץ של מושג, אבל מדובר בכיתוב שהוא קונצנזוס, פצע פעור בכל מי שצפה בהם באותו הרגע. לצד הדברים הללו, מוטב לשמוע גם את הצד של השחקנים, לפני שחורצים את דינם.
באופן טבעי, אנחנו חיים את הבועה שלנו ובדיוק כמונו, משפחות השחקנים הזרים חיים בבועה אחרת. אני מכיר לא מעט ישראלים, שעם פרוץ המלחמה עזבו כדי לנקות את הראש ולהבריא את הנפש, גם אותם אני מבין. כאן, השחקנים חזרו לישראל למרות המלחמה והפחד מטילים. הם ראו מה קרה ב-7.10, שמעו על הזוועות שחוו תושבי העוטף ובכל זאת חזרו לכאן. הם גם שומעים חדשות ובדרך כלל זה בשפה שלהם, ושם, למרות הטבח הנורא שחוו 1,400 ישראלים, התמונה שמוצגת שקרית ומוטה.
צ'ארון שרי מתגורר ברוטרדם, בירת המהגרים המוסלמים בהולנד. יש שם הפגנות אנטי ישראליות ולמרות זאת, הוא השאיר את משפחתו לבדה והגיע ארצה. שרי כאן למרות איומים ברשתות החברתיות ולא בטוח שיש בו הבנה מה נפל עליו. דברים דומים עובר פייר קורנו, שסיפר למשפחתו שהמשחק בקפריסין כדי שיאפשרו לו לעלות על הטיסה. עבדולאי סק סנגלי ומגיע ממדינה עם רוב מוסלמי, בדיוק כמוהו. אחרי כל זה, עם כל ההבנה למצב, מכבי חיפה היתה צריכה להכין אותם אחרת לטקס שקדם למשחק. קשה לי להאמין שהם לא ידעו מה כתוב על השלט, אבל כדאי להביא להם סולם ולהוריד אותם מהעץ הזה, שיביעו עמדה ברורה בנושא, כזו שתרגיע את ההד מסביב.
אולי הגיע הזמן לשמוע מהם פעם אחת על הפחדים, התחושות והדאגה בבית. על איך זה להיות שחקן זר שמשחק בישראל וחווה כאן מציאות שונה ממה שמשפחתו רואה בחדשות. אף אחד לא שומע, אף אחד לא יודע, אז שפטו אותם על פי מה שראו אמש, כשלקחו צעד לאחור בעת הנפת השלט להחזרת החטופים. המקרה הזה רק ממחיש כמה הכדורגל שולי בתקופה הזאת. אף אחד כמעט ולא מדבר על המשחק, התוצאה או הבעיות המקצועיות שיש למכבי חיפה. על היעדר חלוץ נוסף, כי מסאי דגו לא מאמין בדין דוד, על עילאי חג'ג' שמתגלה כהפתעה נעימה, על החלודה שצריך להוריד אחרי פגרה ארוכה ועל כך ששוב מכבי חיפה משחקת מחצית אחת כן ואחת לא.
אפשר להרחיב על העובדה שרועי אלימלך הוכיח שההשאלה שלו היתה טעות וההבאה של מאור קנדיל במקומו היא טעות על טעות. אבל ככה זה בישראל, עד ה-7.10 באוקטובר, העיסוק המקצועי במכבי חיפה היה יכול להתפרסם על שלטי חוצות ולעורר מדינה שלמה. אחרי אותה השבת, אנחנו עסוקים בשלטים אחרים.
הכותב הוא פרשן ברדיו חיפה