1. על הנייר, פרנטזדי פיירו, בעגת הכדורגל "מביא מספרים". בעונה שעברה, ב-52 משחקים בכל המסגרות היו לו 14 שערים ו-8 בישולים. העונה, יש לו כבר תשעה ב-19 הופעות. אמנם רחוק מהמספרים שהביא עומר אצילי, למשל, אבל בהחלט מספרים יפים לחלוץ - בוודאי ברמה של הליגה הישראלית (שלא לדבר על תרומתו הנכבדת בזירה האירופית). אבל יש דברים שלא כתובים בסטטיסטיקה, והם לא פחות חשובים.
וכשמסתכלים על מכבי חיפה, במבחן העין הפשוט, קשה להגיד שהניסוי שנקרא פיירו בחוד הצליח. כן, החלוץ מהאיטי יגיע גם השנה - כנראה - לכמות דו-ספרתית של שערים. אבל בהתחשב בעובדה שהוא משחק בתוך התקפה עמוסה בכישרון - בעונה שעברה לצד אצילי, אבו פאני, שרי ומאוחר יותר גם דיא סבע; והעונה עם אותו שרי, רפאלוב או ענאן חלאיילי (ביכולת פנומנלית), הנתונים שלו כמעט נראים נמוכים מדי. ההחמצות המשוועות, כולל ממצבים נוחים, בדקות שבהן מכבי חיפה היתה נואשת לגול, מתחילים לעורר שאלות.
אם בהתחלה עוד דיברו על כך שהוא צריך לגדול לעמדת החלוץ, וכמובן שכולנו נמנעים משיפוט מהיר - בוודאי של זרים, אחרי יותר משנה, נראה לי שאפשר להגיד שמכבי חיפה יכולה לנצל טוב יותר את עמדת החלוץ המרכזי שלה. כן, גם דין דוד מחמיץ הרבה. אבל הוא משחק הרבה פחות מפיירו (437 דקות לפיירו, רק 234 לדין דוד בליגה - כמות כמעט כפולה). ונדמה לי שעם קצת יותר אמון בו, ואולי גם בליאור רפאלוב שממשיך לא לפתוח בהרכב למרות שהוא כבר פעמיים מבשל שער חשוב לזכות חיפה - התרומה להתקפה של הירוקים לא תהא פחותה ממה שיש לה עכשיו. אולי אפילו יותר.
2. בשורה התחתונה, מכבי תל אביב לא יכולה היתה לדמיין פתיחת עונה טובה יותר: שבעה משחקים, שישה ניצחונות ותיקו אחד, עם מאזן שערים של 5:20 ומקום ראשון בליגה - כשמכבי חיפה רחוקה שש נקודות מאחור. אבל גם כאן, לדעתי, קיים פער בין המספרים לבין היכולת על הדשא - שם, יש פער די מדהים בין ההתקפה להגנה. לפחות, ככל שזה השתקף במשחק מול בני סכנין.
אבל מה עם ההגנה? (מאור אלקסלסי)
כי ההתקפה של רובי קין מתקתקת כמו שעון; קניקובסקי ממשיך לעשות את שלו, מילסון הוא פגיעה מטורפת ברמת הזר - ועל ערן זהבי כל מה שאני אגיד, רק יפחית. מצד שני, ההגנה של הצהובים חורקת. בכל חמשת המשחקים שהיא קיימה מאז החזרה מ"פגרת המלחמה", ההתקפה של מכבי תל אביב סיפקה את הסחורה - ונעה בין שניים לשלושה שערים. אבל בכל משחק היא גם ספגה לפחות שער אחד, כולל נגד יריבות חלשות מאוד בקונפרנס ליג ואפילו בישראל.
וזה, אולי, החתיכה החסרה של רובי קין בדרך להבטחת התואר הראשון מאז 2020 - השינוי בהגנה, וספציפית במרכז ההגנה. בהנחה שמשבצת זר תתפנה ככל הנראה בינואר עם עזיבה של איבן מאסון, אפשר וצריך יהיה לצרף בלם זר ברמה גבוהה - לצד סאבוריט, לוקאסן וניר ביטון (שעד כה מאכזב). קצת מצחיק להגיד את זה על קבוצה שספגה רק חמישה שערים, אבל בכל הקשור למשחק ההגנה - ובהנחה שיריבות מאתגרות עוד מצפות לה (כולל מכבי חיפה) בהמשך הדרך - היא עוד יכולה להשתפר.
3. יש שחקנים שהיעדר הקהל עושה עימם טוב. שגיב יחזקאל, למשל, במידה רבה חייב את הקריירה המתחדשת שלו לתקופת הקורונה - התקופה שלו בלי קהל ביציעים במדי מ.ס. אשדוד היא זו שהזניקה מחדש את הקריירה שלו, מאשדוד לבאר שבע ומשם לטורקיה ולהרכב של נבחרת ישראל. לפעמים, כשאין את לחץ הקהל מסביב, אתה יכול לבטא את עצמך בצורה טובה ונקייה יותר.
וכמו השחקנים, יש גם קבוצות שמרוויחות מהיעדר הקהל. אחת מהן היא מכבי בני ריינה - שכמעט בלי לשים לב, נמצאת במקום השלישי בטבלה ובהחלט עונה על התואר "המרעננת הרשמית" של הליגה. בתנאי המעבדה המוזרים שהכדורגל הישראלי מספק לה, ריינה פורחת - מנצחת קבוצות עשירות בהרבה, כובשת הרבה שערים ומזנבת בקבוצות הצמרת. רק שתי קבוצות עדיין לא הפסידו בליגה השנה - ריינה ומכבי תל אביב. זה אומר לא מעט.
ריינה. מרוויחה מכך שאין קהל (מאור אלקסלסי)
וכמובן שהנתונים האלה יתיישרו בעתיד - מתישהו (ניתן לקוות) הקהל יחזור, וריינה עוד תצטרך לשחק נגד היריבות הגדולות עם הקהל שלהן - זה בוודאי יהיה משחק אחר. אבל חשוב לזכור שהצמרת היא לא באמת המטרה של ריינה - אלא הישרדות בליגה, ואת המטרה הזאת היא משיגה עם כל ניצחון. כבר עכשיו, הפער שלה מהקו האדום עומד על עשר נקודות. בעונה שעברה, ריינה נשארה בליגה עם 35 נקודות. כמעט חצי מהן (16) היא כבר השיגה העונה. יכול להיות שאת הניצחון האמיתי שלה היא משיגה ממש עכשיו.
המנצח: ערן זהבי. "יש דברים רבים בחלד, שהזמן מיטיב איתם, ואני רק מייחלת להיות כמותם", שרה פעם חוה אלברשטיין. לא יכולתי שלא לחשוב על הציטוט הזה, כשראיתי שוב את המשחק של ערן זהבי. הנגיעה הקלה שלו בבישול לקניקובסקי, הסיומת האימתנית בשער השלישי. ערן זהבי כבר בן 36, אבל על המגרש הוא נראה כמי שחי בבועה - מנותקת מהזמן שממשיך לרוץ. כאילו לא נגעה בו יד הזמן. הוא נראה כמו אותו חלוץ טורף שהיה בליגה שלנו עשר שנים קודם, רק יותר מנוסה ואולי אפילו יותר לארג' (הוא לא רק מלך השערים, הוא גם השתווה לצ'ארון שרי בפסגת טבלת המבשלים). אתמול הוא חגג שער 400 בקריירה. וכצופה אובייקטיבי, שבאמת לא אכפת לו מהמריבות הישנות - שלא ייגמר לעולם.
המפסיד: ארז פפיר (והשופטים בכלל). הפועל פ"ת רק ספרה את השניות לקראת עוד ניצחון חשוב בליגת העל. תוספת הזמן כבר מזמן חלפה, עד שנשאר מהלך אחד אחרון. ואז הגיע השופט ושרק נגדה לפנדל שלקרוא לו "גבולי" זה מצחיק. נכון, ל-VAR יש הרבה יתרונות - הוא הוריד את כמות הטעויות כמעט לאפס, ובסוף הוא מצליח לפצח את העוול הנוראי שנגרם ללא מעט קבוצות בתקופת האבן - זו שהסתמכה פעם על שתי עיניים של שופט, שצריך לקבל החלטה בהבזק של רגע. אבל הנה חיסרון מרכזי של המערכת - הפיכת המשחק שבו קיימות החלטות שדורשות היגיון, למשהו בינארי. כמו שהנבדל הפך להיות משהו טכני - אם הציפורן שלך היתה באופסייד, אז זה אופסייד ואין שער; כך גם הפנדל - גם אם הכדור פגע בקצה האצבע של שחקן, זו יד וזה כדור עונשין. זו לא באמת האשמה נגד פפיר, הוא עשה את מה שהוא יכול. אבל זו כן קריאה למי שאחראי על חוקת הכדורגל: עשיתם צעד ראשון ומבורך עם ה-VAR, לפני חמש שנים. הרגל השנייה תהיה לעדכן את החוקה, ולאפשר לשופטים מעט יותר היגיון בהחלטות שלהם.
המספר החזק: 19.8 מול 12.6. אחרי המחזור הקודם, דיברנו כאן על העלייה בכמות הכרטיסים האדומים (גם במחזור הזה, היו שלושה מורחקים בשישה משחקים - והערב יש עוד משחק). הפעם, צריך לדבר על הירידה הדרסטית בכמות השערים - מכמעט 20 שערים בממוצע למחזור לפני המלחמה, לפחות מ-13 אחריה. זה חלק מהמחיר של חזרת הליגה - היעדרו של הקהל לא רק משפיע על המוצר ברמה התדמיתית, אלא גם מחלחל למגרש עצמו. מחיר שכנראה הבנו שנצטרך לשלם, ואולי הוא גם ראוי, אבל מאוד משפיע על החוויה שכולנו חווים.
לא עוצר (מאור אלקסלסי)
השם החם: ירדן שועה. כי לטוב ולרע, הסיפור של שועה הוא הסיפור של בית"ר ירושלים העונה. בית"ר כבשה העונה שמונה שערים, בשישה שועה מעורב באופן ישיר (ארבעה שערים, שני בישולים). אז עם כל הפוזות והמניירות שהוא עושה, וכנראה שגם אבוקסיס יודה בכך - לבית"ר פשוט אין פריבילגיה להסתדר בלעדיו. ואחרי המשחק אתמול מול מכבי חיפה (מי זוכר שהיא היתה קבוצתו לשעבר?), כנראה ששוב הוכח שתוצאות בספורט משכיחות הכל. זו הדואליות הידועה של שועה - מצד אחד אופי שלא פשוט להתמודד איתו, מצד שני כדורגל שאי אפשר שלא להתאהב בו.
אל תשכחו את: הפועל פתח תקווה. כי לא מזמן, רבים מדי מאיתנו הספדנו אותה, או הגדרנו אותה כ"יורדת בטוחה". ועדיין, לדעתי, להפועל פ"ת יש סגל שקשה להחזיק איתו לאורך זמן. אבל כמו בהרבה מקרים, לפעמים שמירה על סגל מאוחד שמשחק ביחד שווה יותר מסכום החלקים. והפועל פ"ת כבר שלושה משחקים לא מפסידה, וגם במשחק שבו הפסידה נגד מכבי חיפה - נראתה במשך מחצית שנייה טוב מאוד, נגד יריבה עדיפה בהרבה. בסופו של דבר, הפועל פ"ת היא חלק לגיטימי מ"ליגת ישראל השנייה" - לא טובה יותר, אבל גם לא טובה פחות, מהקבוצות שמסביבה. ובסופו של דבר, המקריות היא הדבר הכי יציב - בליגה שבה כולן יכולות לנצח את כולן.