נתחיל מהסוף, כי הסוף הוא קריטי לא פחות מההתחלה: דני אבדיה הוא כישרון כדורסל לא נורמלי. שחקן שגם בשנים הארוכות שחלמנו על שחקנים ש"יעשו את זה" ויגיעו ל-NBA (מהלילות הארוכים שחלקנו נשאר ער לראות את דורון שפר בקונטיקט, דרך הכמעט-חתימה של עודד קטש בניו יורק ניקס, ועד השמחה האדירה שהיתה כאן כשעומרי כספי סוף סוף נבחר), לא העזנו לפנטז על דבר כזה.
אבדיה הוא זן נדיר בהיסטוריה שלנו: שחקן ישראלי שלא עולה מהספסל מדי פעם, לא משחק כמה דקות ואז יורד, לא "משחק את התפקיד". אלא שחקן מרכזי בקבוצת NBA, שדרכו עובר המשחק, דומיננטי, מוביל, ומוכשר בטירוף. החדירות לסל, ההטבעות, הקליעה מבחוץ - המופע של אבדיה נגד ניו אורלינס היה רגע ישראלי מרגש, בתקופה שבה אין לנו הרבה חדשות טובות. וזה כיף אדיר, ושמחה גדולה לראות איך השחקן הזה מתפתח (ולאן הוא עוד יכול לצמוח).
אבל לצד השמחה והגאווה הסופר מוצדקת באבדיה, קרה עוד דבר בלילה הזה: וושינגטון וויזארדס, הקבוצה שלו, הפסידה. שוב. מתחילת העונה, יש לה רק תשעה ניצחונות מתוך 54 משחקים (רק דטרויט פיסטונס ניצחה פחות העונה). ואחרי כל הכיף בצפייה ביכולות האישיות של שחקן בודד, זה קצת מבאס.
כי כל ההתמקדות באבדיה היתה הרבה יותר קלה, אם מדובר היה בספורט יחידני. ענפים כמו שייט, ג'ודו, טאקוונדו, אפילו טניס - כאלה שבהם הכל תלוי בספורטאי הבודד, הוא היחיד שעומד שם, והמטרה שלו היא לנצח ספורטאי (או כמה ספורטאים יריבים). אבל בסוף, מטרת העל של אבדיה - עם כל הכבוד לנתונים האישיים וקליפי המהלכים - היא פשוטה: לעזור לקבוצה לנצח. וזה לא קורה.
וושינגטון מפסידה (Patrick Smith/Getty Images)
וכמובן שזה לא קשור לאבדיה עצמו וליכולות שלו - הוא משחק בקבוצה לא טובה, במועדון שכמעט מעדיף להפסיד (כדי להשיג מיקום יותר נוח לקראת הדראפט של השנה הבאה), ובכלל ב"פרנצ'ייז" שלרוב משתרך בשולי הטבלה. הפעם האחרונה שהיא עברה סיבוב בפלייאוף היתה לפני שבע שנים, אליפות לא ראו בעיר הבירה 46 שנים. וגם בהווה, מדובר במועדון שזורק את כל השחקנים הטובים שלו, מתוך רצון לפנות מקום לאיזה וומבניאמה שינחת בדראפט, בעוד כמה שנים. כך שברור שאת הסיטואציה של אבדיה צריך לשפוט בהתאם למה שהיא - כוכב בעלייה, בקבוצה ברמה מאוד נמוכה.
ועדיין, צריך להודות שיש משהו מאוד אופייני בהתמקדות שלנו בשחקן בודד. כמובן שבתוך זה, קיימת גם המשיכה שלנו לספורטאים ישראלים - תרבות שבמסגרתה השאלה הדומיננטית היא "מה עשה מנור?", או "מה עשה אוסקר?". וברור גם מאיפה זה בא - ההתעניינות שלנו בספורטאי הישראלי, כשלוחה שלנו (מי ש"מייצג אותנו בעולם"), גורמת לנו להתעניין רק בו - ופחות בקבוצה שמסביבו. נהוג לייחס את זה לתקשורת של היום, אבל גם מי שקרא קצת עיתוני ספורט בשנות התשעים בהחלט זוכר את הכותרות שדיברו על "90 דקות לברקוביץ'", ואחר כך - בסוף - מה עשתה ווסטהאם, סאות'המפטון או סלטיק.
אבל האמת היא שיש כאן, לדעתי, משהו הרבה יותר גדול. כי מלבד הפוקוס הישראלי, אנחנו חיים בתרבות שהולכת ונעשית הרבה יותר אינדיבידואליסטית - בעולם, וגם בספורט. ב-NBA זיהו את זה כבר מזמן - כשעוד בשנות השמונים סימנו את הפיכת הכוכבים לחזות הכל. הקרב בין הלייקרס לסלטיקס, שהגדיר את האייטיז, היה קודם כל בין שני שחקנים - מג'יק ג'ונסון ולארי בירד. אחריהם הגיע מייקל ג'ורדן, ובהמשך גם קובי בראיינט, לברון ג'יימס, סטף קרי - כל אחד מהם היה כוכב שגדול מהקבוצות שבהן שיחק. כך שווקה הליגה, וכך גם היא הפכה לאחד ממוצרי הספורט האהובים ביותר בעולם - עד עצם היום הזה.
וההצלחה הזאת מהר מאוד חלחלה גם לענפי ספורט אחרים - אנחנו רואים אותה גם בכדורגל. גם השנים האחרונות במשחק היפה הוגדרו במידה רבה כשנים של המפגש בין ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו, ופחות בכל הקשור לקבוצות שלהם. גם מועדוני פאר כמו ריאל מדריד או ברצלונה הפכו להיות קטנים יותר משתי דמויות העל - שחצו את מחנה אוהדי הכדורגל לשניים. טים מסי, וטים רונאלדו. שני שחקנים ענקיים, שהשאלה היא "מה הם עשו", ופחות מה הקבוצה שלהם עושה.
חלחל גם לכדורגל (Aurelien Meunier - PSG/PSG via Getty Images)
וכך, בשנים האחרונות אנחנו מרוכזים הרבה יותר בנתונים ובפרסים האישיים. העיסוק הרבה יותר גדול בשאלה "מי יותר גדול" - ולא "איזו קבוצה יותר טובה". כמובן שבסוף, ההישגים הקבוצתיים הם אלה שמכריעים את גדולת השחקן בטווח הארוך, אבל השיח בעיקר נע כל הזמן סביב שחקנים בודדים. כך הדיון באמבפה, בהולאנד, בבלינגהאם - בכשרונות של דור העתיד והדור הנוכחי. השאלה "מי יזכה בכדור הזהב", הפכה ללא פחות חשובה מאשר לשאלה "מי מביניהם ייקח את ליגת האלופות". למשל.
ואם להסתכל באופן קצת יותר רחב, כנראה שזהו גם גורלו של הדור הנוכחי בכלל - לא רק בספורט. שכן, גם מחוץ למגרש, בעולם של רשתות חברתיות, כולנו הופכים להיות אינדיבידואלים. פייסבוק, טוויטר, וביתר שאת גם אינסטגרם וטיקטוק הפכו כל אחד מאיתנו להוגה דעות מטעם עצמו, עיתונאי מטעם עצמו, פרשן מטעם עצמו - תקופה שבה ה"אני" חזק הרבה יותר מה"אנחנו", מהקולקטיב. ואם זה המצב, מה הפלא שאנחנו מתמקדים הרבה יותר בשחקן הבודד - מאשר בקבוצה?
בקיצור, אבדיה ראוי בעיניי לכל הכבוד על הישגיו האישיים. אבל תחת השמחה וההתרגשות האותנטית מההישגים שלו ברמה הפרטית, צריך גם לזכור שהסיפור שלו לא באמת יוכל להסתיים בהצלחה - אלמלא תבוא גם הצלחה קבוצתית. אולי בוושינגטון, אולי (אינשאללה) במקום אחר. כי רק כשאבדיה יעזור לקבוצה שלו לנצח, נוכל לדעת שהוא - באמת - הגדול מכולם.