1. כשהאלופה כבר קרובה להבטחת התואר, יורדת אחת כבר יש לנו וגם הקרב על אירופה די סגור - אפשר, בזהירות, להתחיל לסכם את עונת 2023/24. והמסקנה העיקרית היא שבסופו של דבר, קצת כמו "עונת הקורונה" (להבדיל אלפי הבדלות בנסיבות) - זו עונה שפשוט לא תיזכר.

כל זה לא בא להקטין, ולו לרגע, את ההישג של מכבי תל אביב. אוהדי מכבי ת"א לא יכולים, וגם לא צריכים, לשפוט את זה כמו בעיניים של האוהד האובייקטיבי. הם חיים בספרה אחרת לגמרי מאיתנו - מכיוון שהם מעורבים רגשית בסיפור. הם יתייקו ללב שלהם את האליפות הזאת כמו כל אליפות אחרת, כי בסוף אליפות היא אליפות. (ולמען הסר ספק - לא כוכבית ולא בטיח. אליפות מוצדקת של הקבוצה הכי טובה בטווח הארוך).

גם האוהדים שיירדו ליגה, בכיוון ההפוך, לא יכאבו את הירידה פחות בגלל הנסיבות המיוחדות. אבל מבחינת כל היתר, בעוד כמה שנים, זו פשוט עונה שלא הותירה איזשהו חותם ממשי. כמובן שהיו בה סיפורים (מעליית שחקני נבחרת הנוער, מכבי בני ריינה, ההפרש שעלה וירד ואז שוב עלה בצמרת) - אבל בסופו של דבר, היא תעמוד בצל.

השילוב הזה בין המלחמה שהטילה צל על הכל (והפסיקה את הליגה לחודשיים), התקופה שבה שיחקנו (ואולי גם עוד נשחק) בלי קהל, וגם סאגות בתי הדין והפחתת הנקודות - יצרו תחושה שזו "עונה שצריך לעבור". היא כמובן תירשם בהיסטוריה וברקורד, אבל מעבר לזה - לא נזכור אותה ממש. כמו שעונת הקורונה נראית לנו כמו זיכרון רחוק, גם העונה הזאת תהיה הערת שוליים. בסופו של דבר.

לי רק נשאר לקוות שהחרדות והבלגן שאפפו את עונת 2023-24, לא ימשיכו איתנו גם לעונת 2024/25.

הראש לא היה רק בכדורגל (ברני ארדוב)

2. בית"ר ירושלים עלתה למשחק אתמול נגד הפועל חדרה בסיטואציה קצת מוזרה. היא ממש רחוקה מלהישאר בליגה (הפער היה ונשאר בסך הכל שלוש נקודות מהקו האדום), אבל במועדון היתה תחושה מוזרה ש"יהיה בסדר". גם אחרי שכבר למדנו, מתחומים אחרים וחשובים באמת, כמה "יהיה בסדר" זו תחושה טריקית שצריך להישמר ממנה.

כך, כמעט כל הדיון סביב המשחק נגד הפועל חדרה נגע בסוגיית הקהל. שוב משחק צהריים בטדי (מועד דו שנתי), שאליו הגיעו ההמונים ומילאו את היציעים. 15 אלף איש היו אתמול בבירה, ובוודאי קופתית וכלכלית - מדובר בהצלחה מסחררת. אבל אין טוב בלי רע, כנראה.

בצד הרע, ברור שלבית"ר בפאזה הנוכחית שלה קצת קשה עם קהל גדול בטדי. ראית את זה בקריסה נגד פאוק במוקדמות הקונפרנס, בהתרסקויות (גם בעונה שעברה וגם העונה) נגד הפועל ת"א וגם במשחק אתמול. בכל פעם שהקהל התגייס, זה בדרך כלל יצר אצל שחקני בית"ר את האפקט ההפוך מהרצוי. במקום להיות יותר נמרצים, הם קצת קפאו - וראית את זה על שחקנים כמו עדי יונה, דור מיכה ובוודאי ירדן שועה בהופעה שלו מול חדרה.

אבל יש גם טוב - וזה בכל הקשור למועדון בכלליותו. המגמה שהחלה בעונה שעברה לשחרר את הטאבו המטומטם על משחקים רק אחרי צאת השבת, הוא בשורה חיובית למי שרוצה אווירה אחרת בטדי. הקהל הרחב של בית"ר, המתון יותר, המשפחות עם הילדים - הם הדרך שבה המועדון יוכל לחיות באמת לאורך זמן. והוא גם משקל הנגד הרצוי לתופעות רעות כמו "לה פמיליה". משקלם היחסי של האוהדים הטובים והשפויים, הוא באמת הדרך לדלל את כוחן של הקבוצות הקיצוניות והאלימות בתוך הקהל.

ואם סיימנו את הסעיף הקודם בתקווה - הנה גם כאן. נותר רק לקוות שאלמוג כהן יוכל לבנות קבוצה שיכולה להתמודד יותר טוב עם קהל גדול (שתי הקבוצות שבנה יוסי אבוקסיס לא ממש מסוגלות), ושהקהל העצום שיגיע - יקבל תמורה קצת יותר טובה לכספו, ממה שהוא ראה אתמול בטדי.

שבת של כדורגל (דני מרון)

3.עם כל הכבוד לצמצום הפער לשבע נקודות, הסיפור של מכבי חיפה לאט לאט מפסיק להיות העונה הנוכחית - ומתחיל להיות העונה הבאה. גם בכל הקשור לציר מסאי דגו-ברק בכר, וגם לגבי מה שיישאר מהתכשיט הירוק שלה. מה עוד ייתן ענאן חלאיילי בעונת הפריצה המדהימה שלו?

ומכיוון שחלאיילי הוא הסיפור, קשה שלא להתעלם באירוע שבעיניי היה גדול יותר מהמשחק, ואפילו מהניצחון של הירוקים, והוא סאגת הפציעה. בדקה ה-85 חלאיילי ספג מכה קשה (אפשר לקוות שלא חמורה, אבל אז זה נראה חמור), יצא מהמגרש לקבל טיפול - וחזר. אחר כך טען מסאי דגו שהוא פשוט "לא רצה להשאיר את הקבוצה ב-10 שחקנים".

וזו לכאורה הקרבה מבורכת, אבל קשה שלא לחשוב על חוסר ההיגיון במהלך כזה. ראשית ברמה הבריאותית הבסיסית - חלאיילי פצוע (זה היה ניכר מהפעולות שעשה אחרי הפציעה), הוא צריך לרדת מהמגרש. כל דקה שהוא היה על המגרש, פוטנציאלית, עלולה להחמיר את המצב שלו - ובכל מקרה תפגע בחיפה בטווח הארוך כך או כך.

וההחלטה עוד יותר מוזרה כשחושבים על המשמעות שלה ברמת המועדון. מכבי חיפה נמצאת על סף המכירה הגדולה בתולדותיה - לפי ההערכות, 6.5 מיליון יורו שהמועדון אמור לקבל על העסקה שתעביר את חלאיילי לסאן ז'ילואז. פציעה ממושכת, חס וחלילה, עלולה לטרפד את המהלך כולו. גם תמנע מחלאיילי להתקדם (כמו שהוא צריך), וגם לא תאפשר למועדון לגייס את הכסף שדרוש לה כדי להמשיך הלאה.

בסופו של דבר, נראה שחיפה יצאה מהסיפור הזה בשלום. הפציעה של חלאיילי לא באמת חמורה, והוא אמור לחזור לשחק עוד העונה. אבל קשה שלא לחשוב כמה בקלות זה יכול היה להיגמר אחרת. והאם לא היתה האחריות של מישהו במכבי חיפה לא לקחת סיכונים מיותרים.

חלאיילי. נשאר על הדשא עד הסיום (מאור אלקסלסי)

המנצח: חיים סילבס. לא אסתטי, בונקריסטי, מעצבן ומרתיח אם אתה מעורב רגשית - הכל נכון. אבל סילבס הוא המנצח הגדול של המחזור הזה. הוא בא לשחק נגד אחת הקבוצות שנמצאות בכושר הטוב ביותר, שיתק אותה כמעט לחלוטין, תסכל אותה בדקות האחרונות - והצליח לצאת מטדי עם כל הנקודות. זה ניצחון ענק של הפועל חדרה, ועוד רגע שיא במהפך הגדול שסילבס העביר את הקבוצה.

המפסיד: יוסי אבוקסיס. טכנית אבוקסיס כמובן לא הפסיד, אבל במובנים רבים - השער שספג בדקה ה-99 מאבי ריקן הוא חמור יותר מאשר עוד הפסד. זה משחק שבו הפועל ת"א היתה יכולה וצריכה לנצח, וגם ממנו היא לא יוצאת עם שלוש נקודות. כשמסתכלים על המשך לוח המשחקים, וחושבים על האפשרות שעוד תרד נקודה להפועל ת"א בבית הדין (החלטה שבעיניי, אסור לקבל) - אבוקסיס נמצא בסכנה לעונה מהגיהנום.

המספר החזק: 44%. אלה אחוזי ההצלחה של חיים סילבס מאז שמונה למאמן הפועל חדרה. זה לא נשמע הרבה, אבל הנה כמה נתונים השוואתיים: למ.ס. אשדוד יש העונה, כל העונה, 30.8% הצלחה. הפועל ירושלים, שנחשבת בצדק למי שעוברת עונה טובה, היא בסך הכל עם 41.9%. לבני סכנין שבפלייאוף העליון יש 42.5%. סילבס לקח קבוצה שנראתה בוסרית וחסרת יכולת, הביא לה את השחקנים הנכונים והרוח הנכונה - והצליח לגרום לה, שוב, לשרוד עונה בליגת העל. הודיני של ממש.

השם החם: אבי ריקן. מי שעד לא מזמן היה "מלך הדרבים", החזיר לאוהדים הישנים שלו במכבי תל אביב עוד מתנה קטנה - עם השער המדהים שכבש. כשחושבים על הקיץ, שבו ריקן הצטרף יחד עם איתי שכטר - קשה שלא לחשוב על ההבדל ביניהם. שכטר נמצא בגיל יותר מתקדם, אבל גם מאוד רחוק מהשפעה. וריקן עדיין כאן - חי, נושם ובועט לחיבורים. רק שלושה שערים העונה - אבל כולם שערים חשובים שהביאו נקודות לפ"ת. והוא הוכיח העונה שכוחו עדיין במותניו - ולא רק כשהפועל ת"א עומדת בצד השני.

אל תשכחו את: מאבק התחתית. כי גם אם היה נדמה שהוא נגמר, עושה רושם שאנחנו הולכים לקרב גדול בתחתית. למעשה, אפשר לחלק את הפלייאוף התחתון לשלושה חלקים - הפועל ירושלים, חדרה ואפילו מכבי פ"ת נמצאות רגל וחצי בליגת העל. קשה לראות מי מהם אשכרה יורדת. מנגד, הפועל פ"ת פשוט לא מסוגלת לנצח - והיא כנראה תהיה בלאומית בעונה הבאה.

באמצע יש ארבע קבוצות - בית"ר, מכבי נתניה, הפועל ת"א ואשדוד - שנאבקות נגד כרטיס אחד. שלושה מועדוני ענק בכדורגל שלנו, כאלה שלקחו אליפויות והרבה, נמצאים בקלחת הזאת. וזה עוד לפני שראינו את המשחק של אשדוד ונתניה הערב. בקיצור, יש לנו עוד חמישה סיבובים לקרב הזה - ומסתמן שהוא הולך להיות מאוד מרתק.

צל כבד: עונת כדורגל שלא תשאיר חותם