כשם שהשמש עולה מן המזרח ושוקעת במערב, כך היה לי ברור בלי צל של ספק שלמשחק מול הפועל באר שבע נעלה במינוס עשר נקודות. לא הייתה עוד בתולדות העולם מחלצת משברים נדיבה יותר מהפועל חיפה, כשזה נוגע למכבי תל אביב. מי מאוהדינו שהאמין שהיא תיתן איזשהו פייט, תעשה משהו שאינו מערב את הפיכתה לשטיח לצהובים ותאפשר לנו לצמק עוד יותר את הפער, יש לי חצי דונם מהצד של הים בהרצליה פיתוח למכור לו.
כך או כך, כל מפגש מול הפועל באר שבע הוא משחק ענק ומלא ביוקרה וצריך לתת בו הכל. זה בדיוק היחס והגישה שאיתם עלו השחקנים של מכבי חיפה אתמול למגרש. אפשר לומר שלא זכינו ליחס דומה מהצד השני, וניכר היה, למען ההגינות, שראשם של שחקני הפועל באר שבע טרוד בעיקר ברצון שלא להיפצע ולשמור רגליים למשחק חצי הגמר הקרוב, אבל זה לא מענייניי או מבעיותיי. זה גם לא מוריד מאיכות ומעוצמת תצוגת הכדורגל הנהדרת שראינו אתמול.
לאחר בערך חמש-עשר דקות של הססנות ופתיחה חלשה, מכבי חיפה השתלטה על שדה המשחק, ורצף ההתקפות הפך לשטף של ממש. השער הראשון לא איחר להגיע, כשעבדולאי סק, באחת מהגיחות בהן הוא הופך למגן ימני, כאילו משמעת טקטית זו שמועה, מרים כדור מושלם לראש של דין דוד, שער נהדר.
וכשאותו דין דוד קובר לך את השני בסלאם דאנק אחרי אסיסט קואוסט טו קואוסט של שריף כיוף והשעון מראה דקה שלושים, בערך, ברור לך שלא תצא בטוב מהערב הזה. זה היה מעמד צד אחד קלאסי, ובהיעדר העוגן ההגנתי ויטור והפרובוקטור הראשי הלדר לופס, מכבי חיפה טרפה בתיאבון רב את הפועל באר שבע. אם לא מחצית ראשונה מצויינת של אליאסי, אנחנו יורדים עם רביעייה קלה כבר בחצי.
יותר טוב מזהבי (דני מרון)
ובכן, זה התאזן במחצית השניה, כשאליאסי נראה כמו הצל (יו, איזה משחק מילים מטורף, אני מרגיש כל כך טוב עם עצמי עכשיו) של עצמו, ובשיתוף פעולה עם אור דדיה (איש לא יוכל לשכנע אותי שלא מדובר ביוריצה בוליאט, גם ביכולת), העניקו למכבי חיפה את שערים שלוש וארבע. סייעו להם בהכנה ליאור רפאלוב, והמחליפים, קנדיל-קינדה ופודגוראנו עם הדובדבן.
זה היה מסוג המשחקים שפשוט לא רצית שייגמר, ערב שכל כך התגעגענו אליו, ועוד מול יריבה ספורטיבית כל כך חזקה. אפילו שער הכבוד שבאר שבע כבשה היה מטורף לגמרי. זה היה אולי השער חסר המשמעות הכי יפה שיצא לי לראות בעונות האחרונות.
כמובן, גולת הכותרת של המשחק היא דין דוד, שחזר מהפציעה רעב וחד כפי שהיה לפניה. כמה הבחור הזה אנדרייטד, כמה הוא מושמץ שלא בצדק. שנה שלישית ברציפות שהוא מעמיד טור סטטיסטי נהדר, בטח בהתחשב בכל הנסיבות, והוא נכס עצום למכבי חיפה. החלוץ הישראלי הטוב ביותר כיום, וכן, אני יודע את מי אני כולל בספירה הזו.
לא הרבה מתחתיו, מחמוד ג'אבר - איזה שחקן ענק. בוס אמיתי במרכז המגרש, שאלמלא הפציעה שלו, אין לי ספק שהיינו במקום אחר כרגע מבחינת מאבק האליפות. עוד ניתן לציין את קני ועילי חג'ג' שעשו עבודה אדירה באגפים, בעיקר בלחץ קדמי סופר יעיל ומוצלח, שריף בבישול מבריק (לא היה לו מה לעשות מול הזונדה המטורפת בסיום), עבדולאי סק בבישול מבריק, וגם גדי קינדה בבישול מבריק - פלוס סוף בסיומת אלגנטית מאוד. באופן כללי, הלחץ והמשחק הקבוצתי היו נהדרים, עליית מדרגה משמעותית שהזכירה את הקבוצה של לפני העומס הגדול והמרתון המטורף והשוחק, או ליתר דיוק - אמצע המרתון הזה, לפני שהאוויר אזל מהריאות.
גולת הכותרת של המשחק. דוד (דני מרון)
זה היה משחק אחד מתוך שבעה בקרב שהוא כמעט אבוד מראש, קרב שעיקר תכליתו הוא ההשתתפות בו עד לסופו, תהא התוצאה אשר תהא. מכבי חיפה יצאה מהסבך האפל והקשה שהייתה תקועה בו חודש וחצי בעזרת משחק יוצא מן הכלל, מהנה ובעיקר בעזרת המון תשוקה. כיף לראות את השחקנים נהנים על הדשא סוף סוף.
זה יישמע מעט מוזר, אבל הפציעה של ענאן חלאיילי, בהקשר הזה דווקא סייעה לנו לשחק נכון יותר. שלא באשמת הילד, הוא פשוט שחוק מאוד, וההימצאות שלו בהרכב כופה עלינו משחק של משולש מסירות מייאש לעברו, על פי רוב ללא תכלית. התשישות המצטברת שלו גרמו לו להיות פחות יעיל במשחק הלחץ וביציאה קדימה, ועושה רושם שעכשיו השתחרר פקק משמעותי במשולש הקדמי, כזה שהוא יהיה יעיל וקטלני יותר בזכותו לכשישוב. בגדול, נראה שגם הימצאותו של שחקן אגף באגף שמאל, ולא, נניח, ליאור רפאלוב, בהחלט מועיל לאופרציה לרוץ באופן הרבה יותר משומן.
ומעל כולם, מסאי דגו. האיש שקיבל חדשות לא פשוטות בנוגע להמשך דרכו במועדון, נושך שפתיים ומתרכז רק בדבר אחד - החדרת האמונה בשחקנים שלו ובכל המועדון, לרבות הקהל, שעד כמה שהמשימה הזו קשה מאוד, היא אפשרית. בכוח האמונה הזה, עלתה מכבי חיפה באטרף וברעב לדשא אתמול, ונתנה לנו עוד ערב יפה לזכור מהעונה הזו.
אז איך תיזכר, באמת, העונה הזו? מן הסתם, אם אכן איכשהו נעשה את הבלתי ייאמן, השאלה הזו תהפוך למיותרת. אבל בהנחה הסבירה יותר שלא, הקבוצה הזו והעומד בראשה ראויים לסיום אופטימלי, הרואי, בראש מורם וביד חזקה וזרוע נטויה. אחרי כל תלאות הדרך, זה יהיה כל כך לא הוגן לקטלג ולאפיין את העונה הזו על פי החודש הלא טוב שעלה לנו ביוקר. גם עונות שבהן מאבדים אליפות יכולות להותיר טעם טוב, בהנחה והאליפות אובדת תוך כדי מאבק אמיתי, שיגרום ליריבה להזיע. עבור מסאי דגו, עבור השחקנים ועבורנו - זו צריכה להיות מלחמה חסרת פשרות עד השריקה האחרונה.
עושה את העבודה בשקט. דגו (דני מרון)
ואם כבר מדברים על מלחמה (ספורטיבית) - בצד השני של חג הפסח מחכה לנו הפועל חיפה. ההתפרקות בבלומפילד לא מרשימה אותי במיוחד, ברור לי לחלוטין שמול מכבי חיפה, כיסי מוטיבציה שהיו רדומים משהו בנוכחות צהובה, יתעוררו בעוז אל מול הירוק שישטוף את היציעים בסמי עופר. דרבי חם, מלא ביצרים והרבה יותר שקול ספורטיבית מאלו שהיו בעונה שעברה. אליפות, לא אליפות - את הדרבי צריך לקחת, לא משנות הנסיבות. יאללה מכבי, מלחמה.
שבוע טוב וירוק לכולם, חג שמח עד כמה שאפשר, ונתפלל לשיבת אחינו החטופים בעזה במהרה.