להשוות בין קבוצה בליגת העל לקבוצה גדולה ב-NBA, זה אף פעם לא פשוט. לא סתם אוקיינוס מפריד בינינו לבין ארצות הברית - זה ענף אחר, זה סוג ליגה שונה, זו בעיקר תרבות ספורטיבית אחרת לגמרי. ובכל זאת, כשמסתכלים על הפועל באר שבע של השנים האחרונות (אפשר לשים את האצבע בערך בהחלטה להיפרד מרוני לוי, במרץ 2022) - אי אפשר שלא לחשוב על "הבאד בויז".
חכו, שנייה, הכוונה היא לא לטעון שבאר שבע "רעים" בהכרח. אבל כן אפשר לטעות שבאר שבע אימצה לעצמה זהות חדשה - קצת יותר קשוחה, ובעיקר קצת יותר שמסתכלת בעיניים של היריבות הגדולות והעשירות. להלן ההסברים.
בשנות השמונים, בליגת ה-NBA היו שתי קבוצות ענקיות: מצד אחד הבוסטון סלטיקס, קבוצה שכללה לא מעט שחקני כדורסל עילאיים - קווין מקהייל, רוברט פאריש, דני איינג', ובראשם עמד לארי בירד - אחד הגדולים בהיסטוריה. בצד השני עמדה הלוס אנג'לס לייקרס, עם ג'יימס וורת'י, מייקל קופר, קארים עבדול ג'באר וכמובן מג'יק ג'ונסון. היריבות בין בירד למג'יק הגדירה מחדש את ה-NBA, אחרי שנים משבריות וקשות במיוחד, והחזירו אותה לתודעת ההמונים - ולסלון של כל אמריקה.
אבל היה מי שניסה "להרוס" את החגיגה הזו - קבוצה שלישית, שמשחקת באדום-כחול, ושמה דטרויט פיסטונס. ולצד החגיגה של הסלטיקס והלייקרס, היא התחילה לצבור כוח. כבר ב-1981 היא בחרה בדראפט את אייזיה תומאס, ואחריו באו ג'ו דומארס, ביל למבייר ודניס רודמן שהפכו את דטרויט לקבוצה שקשה להכניע. ב-1989 היא גם זכתה באליפות, ואחר כך בעוד אחת של 1990.
פייטרים (Rocky Widner/NBAE via Getty Images)
דטרויט לא היתה טובה יותר מהלייקרס או בוסטון, אבל היא הצליחה לא פעם לנצח את שתי הקבוצות האלה - בעיקר בגלל "הזהות" שלה. "הבאד בויז". בתמצית, זה חוסר הרצון להיכנע לכללי הסדר הקיים - לא לפחד לשחק אגרסיבי, לאחד את הקבוצה והקהל "נגד כל העולם" - ובעיקר, להסתכל בגובה העיניים לשתי האימפריות.
עכשיו תחשבו על הכדורגל הישראלי של השנים האחרונות. עם כל הכבוד למיתוס "ארבע/חמש הגדולות" שגדלנו עליו, היום יש רק שני מועדונים גדולים בישראל - מכבי תל אביב ומכבי חיפה. צהוב מול ירוק. שני אצטדיונים ענקיים עמוסים באוהדים, שתי קבוצות עם הצלחות עקביות ומרשימות באירופה, ובעיקר - כסף, הרבה כסף, ופער משאר הליגה שרק הולך וגדל.
אז איך מצליחים להתמודד עם הדבר הזה? האמת שלא ממש מצליחים, כי בחמש השנים האחרונות האליפות נעה בין חיפה לתל אביב (העונה היא תהיה, כנראה, בצד של תל אביב שוב), ולמעט הפריחה המדהימה של באר שבע עם ברק בכר - "הדואופול" לקח שבע אליפויות בעשר שנים. זה כוח משמעותי, וקשה לראות אותו נופל מהגדולה הזאת בעתיד הנראה לעין.
ועדיין - יש קבוצה אחת שמצליחה להיות הסיוט של שתי האימפריות. שפעם אחר פעם, מצליחה לתקוע להן מקלות בגלגלים. למרות הפער בתקציב, בשחקנים ואפילו בגודל האצטדיון - הפועל באר שבע מצליחה, בקרבות הישירים, לתת פייט גדול לחיפה ותל אביב. כמעט בכל שנה, אפשר להיזכר בניצחון גדול שלהם על אחת משתי הקבוצות.
אז איך באר שבע הצליחה לעשות את זה? במילה אחת: זהות. זה לא משהו מפורש (בניגוד לדטרויט, שממש התגאתה בכינוי "באד בויז") - אבל אפשר לראות את זה בדברים הקטנים. לבאר שבע יש לא מעט שחקנים שמשחקים קשוח, לפעמים קשוח מאוד. באר שבע היא קבוצה מאוד מוכשרת, אבל היא לא משחקת תמיד הכי יפה לעין.
ברדה. ניצחון זכור בכל עונה על אחת הגדולות (דני מרון)
היא לא מוכנה לקבל עליה את הכללים שאנחנו רואים כ"נכונים" - אבל היא תעשה מה שצריך כדי לנצח. ולא פעם, היא גם תחשוף שיניים מול מה שנתפס כיחס לא הוגן - ע"ע המחאה של אוהדי באר שבע אחרי האירועים בטרנר, שגובתה גם בתמיכה של ההנהלה.
שחקנים, קהל והנהלה - באר שבע אימצה לעצמה, גם בלי להיות מפורשת, את תואר "הילדים הרעים". הם לא כאן כדי להיות תפאורה ל"שואו" של היריבות העשירות, והם תמיד יהיו באיזור - כדי להתמודד. עכשיו, באר שבע מגיעה לחצי הגמר כשלא מכבי תל אביב ולא מכבי חיפה עומדות בדרכה. יש לה הזדמנות לקחת גביע שלישי בחמש שנים - כשעד הזכייה ב-2020, היתה לה רק זכייה אחת בלבד. הישג מדהים, שלדעתי נובע ישירות מכך שהיא מצאה לעצמה את המקום שלה.
בכל מה שקשור למאבק האליפות, ברור שבאר שבע תצטרך להשתדרג (בעיקר ברמה ההתקפית). אבל הגביע הוא המפעל המושלם בשבילה - כדי להכריז "אנחנו כאן". הבאד בויז של הכדורגל שלנו לא מוכנים להרכין ראש. הם משחקים בדרך שלהם, בשיטה שלהם, מול כל העולם - והם גם מצליחים, כפי שדטרויט הצליחה - בתוך חגיגת הלייקרס ובוסטון - לקחת שתי אליפויות בסוף שנות השמונים.
אז אולי הילדים הרעים, הם לא כאלה רעים בדיעבד. ואולי לפעמים ההבדל בין "רע" ל"טוב" הוא רק שאלה של השקפה.