כשרוני לוי הגיע לאמן את הפועל חיפה, ניגש אליי חבר יקר ואהוב מהצד הצהוב-שחור של הכדורגל הישראלי ואמר משפט שעולה במוחי מאז בכל פעם שאני שולח מבט אל הספסל. הוא הכין אותי לכך שכדורגל משובח ושוטף אני כנראה לא אקבל מהקבוצה שלי, אבל בכל מה שקשור למבחן התוצאה וליציבות של שחקנים – יש מקום לאופטימיות. אולי לא כולם יסכימו איתי, אבל זה דיל שמבחינתי כאוהד הפועל חיפה הייתי מוכן לקחת בשתי ידיים ובגדול אפשר להגיד שזה הדיל שקיבלנו.
תהליך שהתחיל עוד לפני כשנה וחצי בניקוי יסודי של חדר ההלבשה, הגיע אתמול לעוד פרק משמעותי ובו טעמנו שוב את טעמו המתוק של ניצחון בדרבי ולא רק שטעמנו אותו, חגגנו את הטעם שלו בצדק. נכון, בצד הירוק כנראה ידברו על חוסר החשיבות של המשחק ועל בית הדין שגרם לפער שלהם מהפסגה להסתיים בדו-ספרתי, אבל היה זה בדיוק המשחק הנכון עבור הפועל שלנו לנצל את ההזדמנות, והפעם רוני לוי והשחקנים ידעו לקחת אותה בשתי ידיים.
בלי פיק הברכיים של 20 הדקות הראשונות, בהרכב שבא כדי לשחק כדורגל, סגירות נכונות בהגנה, סקורר אדיר כמו גיא מלמד בחוד ועם החוכמה להקפיץ את הפיוזים הנכונים של שחקני מכבי שחלקם הזכירו לנו שלהפסיד בכבוד זה פחות הצד החזק שלהם. עם כל אלה הצלחנו לראות את הגרסה הטובה והחיובית של הפועל חיפה מודל עונת המאה גם במשחק דרבי שעם קצת יותר חדות וריכוז – היה מסתיים בניצחון גדול עוד יותר.
תכף נצלול לסימני השאלה שכבר ממתינים מעבר לפינה, אבל סיום העונה הוא זמן טוב להזכיר שעבור הפועל חיפה, הניצחון אתמול בסמי עופר היווה חותמת נפלאה לעונת מאה שנים מוצלחת, שעליה מגיע שאפו לכל העוסקים במלאכה במועדון (כן, כולל כולם). למרות דעיכה די גדולה בשלבי הסיום, כזו שקצת גרמה לנו לשכוח את הניצחונות המרשימים בתחילת העונה, אי אפשר להתווכח עם הטבלה ועם העובדות.
הטעם המתוק של הניצחון בדרבי הגיע בצדק (מאור אלקסלסי)
כשפערי התקציבים מהצמרת כל כך גבוהים, ופערי הרמות רק ממשיכים לגדול, התברגות מוצדקת ומוקדמת למקום הרביעי וסיכוי להשיג את הכרטיס האחרון לאירופה (בהצלחה לב"ש בגמר) בהחלט מסמנים את המקום שבו אנחנו שמחים להיות כרגע – לפחות עד אשר ינחת איזה משקיע מהשמיים או שתיטרף דעתו של כץ והוא יחליט לפזר את כל הונו על הקבוצה (וכמובן שאין כל דרישה או ציפייה שיעשה את זה, אבל אף אחד לא יתנגד).
לצד אלו, יש כמה דברים שהאוהדים כנראה כן יצפו מהפועל חיפה לעשות בקיץ הקרוב, דברים שלא מסתכמים רק ביעדי הקבוצה הבוגרת כמו לסיים במקום הרביעי או לנצח את הדרבי. במשך שנים חווה מחלקת הנוער של המועדון ומתקני האימונים שלה הזנחה מתמשכת וכעת נראה ששוב, בפעם המי יודע כמה, רוחות ההתנדבות, התרומה והרצון הטוב של אנשים טובים כמו צחי נקש ונוספים שפעלו ביחד איתו – נתקלים במחסומים הישנים שמפזרים ערפל כבד מעל עתיד דור ההמשך של המועדון.
בעיה נוספת שככל הנראה תצוץ במוקדם או במאוחר היא כמובן – הסגל לעונה הבאה. תומר יוספי ומוחמד קמארה לא ימשיכו, דור מלול ולירן סרדל, שהפכו כבר מזמן ללב הפועם של המועדון, עדיין לא האריכו את חוזיהם, גיא מלמד מסיים עונה חלומית שאולי תזמן לו הזדמנויות חדשות, כמוהו גם נועם בן הרוש הצעיר שמחוזר ושחקנים בולטים נוספים כמו יואב ג'ראפי, ששמם כבר נקשר עם מעבר אפשרי. גם בגזרת הזרים יש לרוני לוי משימה גדולה הקיץ, אחרי עונה שבה החיזוקים והשדרוגים בהרכב הקבוצה הגיעו בעיקר משחקנים כמו איתמר נוי, נאור סבג וג'ורג' דיבה ופחות מהשחקנים הזרים.
ואל כל אלו מתווסף כמובן הדבר שבהפועל חיפה הכי היו רוצים לראות – כמויות גדולות יותר של אוהדים ביציעים. נכון, זה לא המוצר הכי זוהר, לא הכי נוצץ, לא הכי מושלם, אבל אפשר היה לראות העונה ניצנים של תקווה. אפשר היה לראות הרבה מאוד ילדים שמחכים בציפייה לחולצה או תמונה עם שחקן בסיום משחק, אפשר היה לראות משפחות, וכמובן אפשר היה לראות חיוכים ביציעים – ומועדון כמו הפועל חיפה חייב לשים את נושא הקהל והמנויים בראש סדרי העדיפויות בקיץ הקרוב.
אבל בסופו של יום, ביציע האדום והשמח אתמול בסמי עופר, רומי לא הייתה. רומי ו-124 מאחינו ומאחיותינו מוחזקים כבר 232 ימים בשבי החמאס ושום דבר לא באמת יהיה שלם עד שהם לא יחזרו.
חייבים להחזיר אותם הביתה, עכשיו