יום שישי הגיע, ואיתו ברכה: בתקופה שבה המציאות הישראלית כל כך גרמה לנו לרצות לברוח, ולו לכמה שעות - קיבלנו את הבריחה האולטימטיבית. אליפות אירופה לכדורגל, יורו 2024, תתחיל בשעה טובה הערב במינכן - ותסתיים בברלין, בעוד כחודש. בעוד מספר שעות, התודעה שלנו תוצף בכדורגל מרהיב, בהצגה מושלמת ויפהפיה, במשחקים סוערים שיאכלו לנו בתיאבון את כל לוח הזמנים. ואנחנו נאהב את זה.

ובתוך כל חגיגת הכדורגל הזו, שתרכז את כל אירופה בגרמניה לחודש של שיכרון חושים, הצטרף מי שמסתמן ככוכב הגדול של החודש הקרוב - וזהו קיליאן אמבפה. אחרי שיצאה ההודעה על המעבר הגדול שלו לריאל מדריד, אמבפה מגיע לטורניר הזה כדי להוכיח שוב את הדומיננטיות שלו. אם תרצו, לתקוע עוד יתד בדרך להיותו היורש האמיתי של ליונל מסי - בתור הכדורגלן הטוב בעולם.

וכמו בתסריט כתוב מראש, רגע לפני שצרפת של אמבפה תעלה ליורו - ובמקביל, היריבה שלה בגמר 2022, תנסה להגן על התואר שלה בקופה אמריקה; נוצר פולמוס בין שני הכוכבים (והחברים לשעבר). זה התחיל כשאמבפה אמר, באחד מהראיונות הרבים שקיים לפני פתיחת המשחקים, ש"היורו הוא טורניר מורכב. לזכות ביורו, עבורי, זה יותר קשה מלזכות במונדיאל - גם אם יש עליך יותר לחץ בקשר למונדיאל".

ואז, גם ליונל מסי התראיין. ובאופן טבעי, הוא נשאל על דעתו לגבי הציטוט של אמבפה. זו היתה תשובתו: "אמבפה גם אמר שלנבחרות הדרום האמריקאיות לא היתה תחרות כמו לאירופאיות; כל אחד מעריך את המקום שבו הוא משחק". ואחרי ההתבטאות הג'נטלמנית, ענה: "אליפות אירופה היא מאוד חשובה, אבל אין בה את ארגנטינה - שלוש פעמים אלופת עולם; את ברזיל - חמש פעמים אלופת עולם; את אורוגוואי - פעמיים אלופת עולם. הרבה מאוד אלופות נשארו בחוץ, כדי להגיד שהיורו הוא הכי קשה, לא?"

"במונדיאל, כל הקבוצות הטובות נמצאות, כל אלופי העולם נמצאים שם. זו הסיבה שכל אחד רוצה להיות אלוף עולם", כך טען מסי. אז מי צודק? כמובן שבסופו של דבר, הדעה הזאת היא די בעיני המתבונן. אבל אם ניתנה לי הבמה, הרשו לי להגיד את דעתי: אמבפה צודק. ועוד איך צודק.

ניצח על המגרש, טעה בוויכוח ההיסטורי. מסי (getty)

לפני שאתחיל ממש לטעון, עליי לציין שיש בי אהבה ומשיכה גדולה לתרבות הכדורגל בדרום אמריקה. אין ספק שהתשוקה שם למשחק, האהבה והמסירות לכדורגל, עולות ביבשת הזה על כל מה שאירופה אי פעם תוציא. באורוגוואי, בארגנטינה ובוודאי בברזיל - המשחק הוא באמת, כמאמר הקלישאה, דת. באירופה, למרות שהכדורגל שם מוצלח למדי, קשה להגיד שהכדורגל מייצר את אותה רמה של רגש.

וטענת משנה היא, שבסופו של דבר, עם כל הכבוד לכדורגל המרשים שיש באסיה או באפריקה, בסוף הדיון מתמצה לשתי יבשות מרכזיות שמנהלות ביניהן את קרב השליטה על הכדורגל העולמי: אירופה מצד אחד, ודרום אמריקה מהצד השני. היבשת שבה "נולד הכדורגל", שבה הכדורגל הוא תשוקה וסם חיים; והמולדת שקיבלה את הכדורגל בזכות המהגרים, אבל שיפרה אותו לאין ערוך.

כי בסופו של דבר, זהו לא דיון היסטורי או רגשי - אלא דיון פרקטי. והאמת היא פשוטה; הכדורגל היום נשלט, כמעט באופן מוחלט, על ידי אירופה. גם אם מסתכלים על טבלת הזכיות במונדיאל - כן, ברזיל עדיין בראש, אבל הזכייה האחרונה שלה היתה ב-2002 - לפני 22 שנה. ארגנטינה חיכתה 36 שנה עד הזכייה שלה בקטאר. זכייה של אורוגוואי במונדיאל, למרות האיכות שעדיין קיימת שם, בכלל מרגישה כמו היסטוריה רחוקה - וספק אם תקרה שוב בעתיד.

מבין תשע אלופות העולם האחרונות, שש היו מאירופה - ורק שלוש מדרום אמריקה (פעמיים ברזיל, ופעם אחת ארגנטינה במונדיאל האחרון). ועם כל הכבוד לכדורגל הברזילאי או הארגנטינאי, קשה להגיד שהמגמה הזאת עשויה להשתנות מתישהו בעתיד. כי בדרום אמריקה אולי אוהבים כדורגל יותר, אבל באירופה יודעים לעבוד הרבה יותר נכון.

גם הזכייה שלו מרגישה כמו היסטוריה רחוקה. רונאלדו פנומנו (getty)

וכן, בואו נדבר על הזכייה הזאת של ארגנטינה. היא היתה מאוד מרגשת, וסמלית, והיא היתה סגירת המעגל המושלמת עבור כדורגלן היסטורי - כנראה הכי טוב שהעולם ידע אי פעם. אבל בסופו של דבר, הזכייה של ארגנטינה בטורניר האחרון, לא באמת משקפת את יחסי הכוחות בכדורגל העולמי. ארגנטינה היא נבחרת מגובשת מאוד, אבל בסופו של דבר - היא היתה סיפור של טורניר אחד. של מאמן גדול ושמו סקאלוני, שהצליח לגבש קבוצת שחקנים שאיש לא חשב שתתחבר - לכדי משהו גדול מסכום חלקיהם, למסע קסום של כדורגל.

אבל אם נודה על האמת, ונסתכל על הכדורגל בצורה קרה - נבחרת הכדורגל הטובה בעולם היא זו שהפסידה לה בפנדלים, צרפת. לא סתם היא שיחקה בשלושה מארבעת הגמרים הגדולים האחרונים. לא רק שיש לה את קיליאן אמבפה, יש לה גם עומק מטורף בכל עמדה - וליגה שלא מפסיקה לייצר כשרונות לכל הכדורגל האירופי והעולמי. תביטו על הסגל שלהם ליורו הקרוב - ותראו איך בכל עמדה במגרש, אפשר לראות שם איכות שקשה למצוא במדינות אחרות בעולם. ובעיקר, את אלה שאתם יודעים בתוך הלב שעוד ארבע או חמש שנים - יהיו גם כוכבים של ממש, בקבוצות הכי גדולות בעולם.

יש כוכבים, כמובן, גם מחוץ לאירופה - אבל זה לא מקרי שבסופו של דבר, כולם רוצים לשחק ביבשת הזאת. כי אירופה מרכזת בתוכה לא רק את העבודה הנכונה, אלא גם - ובעיקר - את הכסף ואת העניין של הקהל הבינלאומי. בשביל להוכיח את זה, פשוט צריך להציב אנלוגיה פשוטה: עד כמה מרתקת ליגת האלופות של אירופה, ועד כמה מושכת עניין המקבילה שלה בדרום אמריקה - גביע הליברטדורס. הליברטדורס הוא ללא ספק טורניר חשוב ומרתק, מלא במועדוני כדורגל סוערים ואהובים. אבל את גמר הליברטדורס ראו סביב העולם הרבה פחות ממה שראו את גמר הצ'מפיונס.

ובסופו של דבר, כשכל כך הרבה כסף ועניין נשאבים אל תוך הכדורגל האירופי - בסוף, לאורך זמן, הוא גם יהיה טוב יותר. הוא ייצר את הנבחרות היותר טובות, שיגיעו לשלבים הרבה יותר מתקדמים בתחרויות הבינלאומיות. ולכן, היורו הוא הרבה יותר קשה להשגה מאשר המונדיאל: פשוט כי יש בו יותר נבחרות מאתגרות. לא רק הקצפת - עם השמות הידועים כמו צרפת, פורטוגל או אנגליה; גם הדרג השני ואפילו השלישי מכיל שחקנים שמשחקים כל שבוע בליגות החזקות של היבשת. זה משהו שקיים באירופה, ולא קיים בדרג ב' או ג' של דרום אמריקה - בוודאי לא ביבשות אחרות, כמו אסיה או אפריקה.

הכי עמוקה, הכי איכותית, הכי טובה. נבחרת צרפת (getty)

כל זה לא אומר שהקופה אמריקה, שייפתח במקביל ליורו, הוא לא ראוי לצפייה או חלש. יש בו את הקסם שלו, ואפשר ליהנות ממנו באותה המידה. אבל כשמנסים להשוות איכות, כשמנסים לקבוע מה יותר קשה להשיג - היורו, בעיניי, מנצח בקלות. זו היום תחרות הכדורגל הבינלאומית המובילה, ברמת האיכות שהיא מייצרת. המונדיאל הוא אירוע של מסורת - כזה שמלווה אותנו מגיל צעיר, ויישאר לנצח. אבל אם רוצים לראות משחקים יותר טובים או מסעירים, שם אירופה תנצח תמיד.

חג יורו (וקופה) שמח לכולנו.

אמבפה צדק: יותר קשה לזכות ביורו