כשנבחרת איטליה הגיעה לגמר המונדיאל ב-2006, שבו ניצחה את צרפת, היא עלתה למשחק בברלין כשעל הספסל שלה נמצאים אלסנדרו דל פיירו, פיליפו אינזאגי, אלברטו ג'יאלרדינו ו-וינצ'נזו יאקווינטה. לא פחות מארבעה חלוצים, שניים מהם מהגדולים בתולדות הכדורגל האיטלקי והעולמי בכלל, לא נכנסו להרכב של מרצ'לו ליפי, שהעדיף לעלות עם פרנצ'סקו טוטי ולוקה טוני.
קשה היה לומר שמדובר בהחלטה פרובוקטיבית של "איל מיסטר", מה שמעיד על העושר ההתקפי שממנו נהנתה אז הסקוואדרה אזורה. בסך הכל היה זה עניין שבשגרה בארץ המגף, שנהנתה לאורך השנים מחלוצים היסטוריים. החל מג'וזפה מיאצה ופאולו רוסי, דרך ג'אנלוקה ויאלי, רוברטו באג'ו, אינזאגי ודל פיירו ועד אנטוניו די נטאלה, פאביו קוואליארלה ועוד רבים וטובים.
אלא שפחות משני עשורים מאז אותו מונדיאל, איטליה הגיעה לטורניר נוסף בגרמניה, יורו 2024, כשהיא במצב שונה לחלוטין. הנבחרת של רוברטו מנצ'יני, וכיום של לוצ'אנו ספאלטי, כבשה 16 שערים במוקדמות, שחמישה מהם בלבד נכבשו על ידי ארבעה חלוצים מרכזיים, ומלך השערים שלה בקמפיין היה בכלל הקשר המרכזי דוידה פראטזי עם שלושה כיבושים.
לטורניר עצמו היא הגיעה עם חוליית חלוצים הרבה פחות מרשימה: ג'אנלוקה סקמאקה אומנם סיים את העונה עם 19 שערים ב-46 הופעות באטלאנטה, אך בנבחרת יש לו שער בודד ב-18 הופעות וג'אקומו רספאדורי מגיע אחרי עונה של 6 שערים ב-47 הופעות בנאפולי. אז מה הפלא שהחלוץ הפותח בכלל לא נולד במדינה?
מתיאו רטגי, יליד סן פרננדו מארגנטינה, משחק בגנואה והתחיל לייצג את הסקוואדרה אזורה רק לפני קצת יותר משנה, כשהוא מסיים את העונה עם 9 כיבושים ב-33 משחקים. בנבחרת אומנם יש לו 4 שערים ב-10 הופעות, שהראשון שבהם היה נגד אנגליה, אך היתר נגד מלטה וצמד במשחק ידידות נגד ונצואלה. אז איך מעצמת חלוצים שהשאירה בעבר שמות כמו דל פיירו ואינזאגי על ספסל הגיעה למצב הזה? יש לזה מספר סיבות.
הראשונה, ואי אפשר להימנע מכך, היא שחלוצי 9 שקלאסיים, כמו חלק מהשמות שצוינו למעלה, הם זן הולך ונכחד בכדורגל העולמי. אם בשנות ה-90 ובתחילת המילניום הקבוצות הגדולות בעולם שיחקו עם צמדי חלוצים (דל פיירו ודויד טרזגה, ראול ורונאלדו, תיירי הנרי ודניס ברגקאפ), היום לא רק שהדבר כמעט לא קיים ברמות הגבוהות, אלא שלא מעט קבוצות לא משחקות אפילו עם חלוץ 9 אחד.
דוגמא בולטת היא מנצ'סטר סיטי. אומנם כיום היא מחזיקה באחד מחלוצי ה-9 המובהקים ביותר בענף - ארלינג הולאנד, אך לפני הגעתו, היא זכתה בשתי אליפויות רצופות (2020/21, 2021/22) בלי שהיה כשבגזרת החלוצים היא מסתפקת רק בסרחיו אגוארו בשלהי הקריירה ובגבריאל ז'סוס בלבד, בעוד הכובשים המצטיינים שלה היו אילקאי גונדואן וקווין דה בריינה.
גם כרים בנזמה בריאל מדריד אומנם שיחק עם חולצה מספר 9, אך עם סגנון המשחק שלו שבו ירד לאחר ובנה התקפות הוא היה רחוק מאוד מלהיות 9 קלאסי, וגם יורגן קלופ בשנותיו המוצלחות בליברפול פתח בחוד עם רוברטו פירמינו, גם לא בדיוק חלוץ מרכזי קונבנציונאלי, שכבש רק 84 שערים ב-256 הופעות. מי שכן היו אמונים על המספרים הם שחקני האגף, מוחמד סלאח וסאדיו מאנה.
געגועים לחלוצי העבר. דל פיירו (getty)
נכון ל-2024, כחלוץ שהתבסס בעיקר על מיקום וסיומת קטלנית, סביר שפיפו אינזאגי לא היה מצליח למצוא מקום באחת מענקיות היבשת, למרות שבכל מה שנוגע למצב בנבחרת, כנראה שהיו שמחים לקבל גם היום חלוץ ברמה הזאת, בעיקר מחוסר ברירה. אגב, תופעה דומה אנחנו רואים גם אצל מארחת היורו גרמניה, שעד כה עלתה בטורניר עם קאי האברץ בשפיץ, וחלוץ כמו ניקאלס פולקרוג עולה במקרה הטוב מהספסל.
אלא שבאיטליה נראה שהבעיה עמוקה יותר. בזמן שבנבחרות אחרות כמו צרפת (אוליבייה ז'ירו), ספרד (דויד וייה), פורטוגל (כריסטיאנו רונאלדו), גרמניה (מירוסלב קלוזה), ארגנטינה (ליאו מסי), אנגליה (הארי קיין) נקבעו מלכי שערים חדשים ב-10-15 השנים האחרונות (ואל תתפלאו אם ייקבעו שוב בקרוב בעקבות הריבוי במשחקים הבינלאומיים), באיטליה גדול הכובשים של איטליה הוא ג'יג'י ריבה, עם 35 שערים בלבד, והוא פרש מהמדים הלאומיים אי שם ב-1974, לפני 50 שנה.
אבל נראה שהנתון המדהים ביותר, שמסביר באופן הברור ביותר את משבר החלוצים בכדורגל האיטלקי הוא שבין עשרת הכובשים הגדולים של האזורי בכל הזמנים אין אפילו שחקן אחד שרשם הופעת בכורה במדים הלאומיים במאה ה-21. כן, קשה להאמין, אבל קראתם נכון. מבין החלוצים הפעילים, המדורג במקום הגבוה ביותר הוא צ'ירו אימובילה, במקום ה-16 עם 17 כיבושים, וגם הוא נשאר מחוץ לסגל של ספאלטי לטורניר בגרמניה, ולא ברור אם אי פעם גם יחזור.
הדבר כמובן משפיע גם על הזירה המקומית, כשבין 10 הכובשים הגדולים בסרייה A ב-2023/24 תמצאו שחקנים מ-8 מדינות: קולומביה, ניגריה, איסלנד, טורקיה, סרביה, בלגיה ושני נציגים מארגנטינה ומצרפת. איזו מדינה לא מופיעה ברשימה? נכון מאוד, איטליה, כשלמעשה היחיד מבין העשרה שנולד בארץ המגף הוא חלוץ נבחרת צרפת, מרקוס תוראם, בזמן שאביו ליליאן שיחק בפארמה.
אפשר להתווכח אם הדבר נובע מההקלות לזרים במדינה, או שמדובר בתופעה הפוכה ודווקא החוסר בכישרון מקומי מוביל לשחקני רכש, אך אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בנתון חריג ביחס לליגות הגדולות. לשם השוואה, בלה ליגה אפשר היה למצוא שני ספרדים בין 10 הכובשים הגדולים, בבונדסליגה ארבעה גרמנים ובפרמייר ליג לא פחות משישה כובשים אנגליים, ארבעה מהם בששת המקומות הראשונים, לא כולל את ארלינג הולאנד שאומנם נורבגי, אך יליד לידס.
אגב, הפרמייר ליג היא ליגה שבאיטליה בהחלט יכולים לשאוב ממנה השראה. נכון, אי אפשר להשוות בין המצב הכלכלי של הקבוצות בשתי המדינות, ובכל זאת באנגליה הצליחו להתמודד עם בעיה דומה של מחסור בחלוצים במהלך העשור הקודם עם השקעה באקדמיות ותקנות שמקדמות שחקני בית.
הבחירה שלו בין רטגי לסקאמקה ורספדורי. ספאלטי (getty)
למעשה, הטורניר הגדול האחרון של חלוץ איטלקי היה ב-2012, אז מריו באלוטלי כבש שלושה שערים והיה מאלה שהובילו את איטליה לגמר (שבו הובסה 4:0 על ידי ספרד). מאז, לצד שני מונדיאלים שאליהם האזורי לא העפילו, אף שחקן איטלקי לא כבש יותר משני שערים ביורו, ואין ספק שקצת באלוטלי לא היה מזיק לנבחרת של ספאלטי.
ובכל זאת, גם אם מתחשבים בשינויים והמגמות בעמדת החלוץ בעשור האחרון, עדיין לא ברור למה באיטליה ה-9 המקומי הפך למצרך כל כך נדיר. כריסטיאן ויירי, סקורר מחונן לשעבר בעצמו, האשים את "דור המסכים" שלא משחק כדורגל בחוץ, אבל זה לא ממש הסבר מספק לאיך אחרי ג'יג'י בופון גדל ג'יג'י דונארומה, שבלמים כמו אלסנדרו באסטוני וריקרדו קלאפיורי נראים כמו יורשים ראויים לג'ורג'ו קייליני ולאונרדו בונוצ'י וניקולו בארלה ממשיך מסורת מפוארת של קשרים איטלקיים.
בטורניר הקודם, מנצ'יני הצליח להתגבר על כך עם משחק קבוצתי שוטף, עם שבעה כובשים שונים, כשלא פחות מחמישה שחקנים סיימו את היורו עם שני שערים כל אחד (מנואל לוקאטלי, מתיאו פסינה, פדריקו קייזה, ולורנצו אינסינייה), ואף אחד מהרשימה הוא לא ממש תשע.
במשחק הראשון נגד אלבניה, ספאלטי קיבל שערים מאלסנדרו באסטוני ומניקולו בארלה, אבל ממש אי אפשר להגיד שהוא מצליח למצוא פתרון, כשנגד ספרד ההתקפה האיטלקית פשוט לא הייתה קיימת, ואין ספק שיהיה מעניין לראות כיצד המאמן שהצליח להחזיר את האליפות לנאפולי יצליח למצוא פתרונות נגד הקרואטים הנחושים.
בינתיים, קשה לראות מה יצליח לעצור את הבצורת בתשיעיות בכדורגל האיטלקי, בזמן שבמדינות אחרות מצליחים עוד למצוא פתרונות. מה שבטוח הוא שבקצב הזה, הדור הבא של הילדים בארץ המגף יחלום לגדול להיות דונארומה, בארלה או פדריקו קייזה הבאים, וקצת פחות היורשים של דל פיירו או אינזאגי.