טרמפ, הרעלה ושנ"צ: המרתון שהפך לגיהנום

בקיץ 1896 התרחש רגע מיוחד ששינה את פני עולם הספורט לעד. כ-1500 שנים לאחר שהפסיקו פעילות, המשחקים האולימפיים עשו קאמבק וחזרו לחיינו בתצורתם המודרנית, כ-50 שנים בערך לאחר שהרעיון עלה בפעם ראשונה. האולימפיאדה של 1896, שהתרחשה כמובן באתונה, שם עלה הרעיון להחיות את המשחקים מלכתחילה, הייתה למעשה הראשונה שהתרחשה תחת הועד האולימפי הבינלאומי והיא כללה 14 מדינות ו-241 אתלטים (גברים כולם).

בעוד שהמשחקים המודרניים מוכרים לנו לרוב כמסודרים, מאורגנים ומכילים בדיקות, חוקים, סדר ועזרה למשתתפים, זו לא הייתה העובדה לאורך כל ההיסטוריה. האולימפיאדה הראשונה ואלה העוקבות לה, היו בסך הכל חלק קטן בפאזל שנקרא התערוכה הבינלאומית ועל כן רמת התכנון וההוצאה לפועל היו נמוכות.

אחת מאותן האולימפיאדות היא זו של 1904, שנערכה בקיץ של אותה השנה במשך כארבעה חודשים בסנט לואיס שבארצות הברית. זו הייתה האולימפיאדה השלישית בהיסטוריה המודרנית והשתתפו בה 12 מדינות שונות, כולל ארצות הברית שכאמור אירחה את המשחקים ואף זכתה ברוב מוחלט של המדליות עם 231 מתוך 280 המדליות שחולקו בתחרות. שתיים מאותן המדליות הן מדליות הזהב והארד בתחרות המרתון של האולימפיאדה.

מכיוון שהמרתון רשם בכורה באולימפיאדה הראשונה, הייתה זו גם הפעם השלישית של קיום התחרות הנ"ל במשחקים האולימפיים, שלאחריה הגיעו עוד 120 שנים של מרתונים. ועדיין, המרתון של אולימפיאדת 1904 ייזכר ככל הנראה כאחד ההזויים, המוזרים והמבולגנים ביותר שהיו אי פעם. הוא כלל הרעלות מזון, תפיסת טרמפים לקו הסיום, מנצח שאיבד את המדליה מכיוון שרימה וזוכה רשמי במדליית זהב, שלא זכר יותר מידי מרגע חציית קו הסיום. זה הסיפור של מרתון אולימפיאדת 1904.

מהמרתונים הגרועים בהיסטוריה (Missouri History Museum)

הרקע לתחרות
כאמור, בתקופה ההיא האולימפיאדה הייתה בסך הכל עוד אירוע בקרנבל הגדול שנקרא "World's Fair". פרופסור משה צימרמן, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית והיסטוריון ספורט, סיפר לאתר ערוץ הספורט על האולימפיאדה בראי התקופה ההיא: "בשנת 1904, כמו בפריז ב-1900, המשחקים האולימפיים היו ספח של התערוכה הבינלאומית הגדולה, שבה המדינה המארחת מציגה את השגיה וחשיבותה בעולם התעשייתי של המעבר מהמאה ה-19 למאה ה-20".

"לכן בלחץ של נשיא ארה"ב, טדי רוזוולט, לא התקבלה הצעת הועד האולימפי להפוך את שיקגו לבירת המשחקים, אלא את סנט לואיס, שבה ממילא היתה התערוכה הגדולה. מכיוון שהמשחקים האולימפיים לא היו עיקר התכנית, הם נמתחו על פני כארבעה חודשים, בניגוד לסדר המדוקדק שאורך שבועיים היום. תשומת הלב של המארגנים הייתה יחסית זניחה".

פרופסור צימרמן המשיך וסיפר גם על המקצועות הנוספים שהתקיימו לצד הענפים האולימפיים המוכרים - "המשחקים האנתרופולוגיים", בהם התחרו נציגים ממדינות אפריקה והאיים באוקיינוס השקט: "הדבר מסמר השיער היו ה"משחקים האנתרופולגיים", שנערכו בצד התחרויות המוכרות. המשחקים האולימפיים נחשבו משחקים של "העמים המתורבתים", ונציגים של קבוצות מאפריקה, מפטגוניה, מאיי הים השקט וכולי, הופיעו במשחקים "אנתרופולוגיים" משלהם - שכללו גם תחרויות של טיפוס עצים".

"זה חלק מהתפיסה שהיתה קיימת אז, שבה בגני חיות היו גם אזורים של שבטים "פראיים" שבהם יכלו המבקרים לראות לא רק אריות ופילים, אלא גם אנשים "מוזרים" כמו למשל "הוטנטוטים", מיבשת אפריקה. הרעיון כולו הוא להראות את היתרון של עמי הציויליזציה גם בספורט. בתנאים של ראשית המאה העשרים לא היה אפשר להביא ספורטאים רבים מאירופה ומשאר היבשות לאמריקה. לכן היו אלה משחקים שבהם 543 מתוך 651 הספורטאים שהשתתפו היו מארה"ב. לפיכך מרבית המדליות הלכו לארה"ב (239), שהייתה מקום אחד מעל הרייך הגרמני (15)".

שני השחורים הראשונים שהשתתפו באולימפיאדה (Missouri History Museum)

מרתון מהגיהנום
אם האולימפיאדות אז היו מאופיינות בחוסר ארגון, הרי שמרתון אולימפיאדת 1904 הוא העדות הגדולה ביותר לכך. היום ריצת המרתון נערכת במסלול מישורי עם נקודות של בקבוקי מים וגדרות אבטחה מאנשים ומכוניות. בתקופה ההיא... ובכן, פרופסור צימרמן הסביר: "ארגון התחרויות היה חובבני והדוגמא המובהקת ביותר לכך הייתה ארגון ריצת המרתון. בניגוד למרחק המדויק שיש היום, אז רצו כ-40 ק"מ, אבל בגלל מדידה לא מדוייקת באולימפיאדה הנ"ל, היה זה מסלול של 42 ק"מ. לא חילקו מים לרצים, חוץ מבנקודה אחת ובשל החום שהיה אז בסנט לואיס (כ-32 מעלות), רבים פרשו במהלך המרוץ".

ואכן, המרתון הזה יצא לדרך בשעה 3 בצהריים תחת החום הכבד של הקיץ במיזורי. אם זה לא הספיק, כדי לדאוג לתקניות המירוץ ולמנוע רמאויות, השופטים נסעו ברכבים לפני ואחרי הרצים. בגלל הרכבים, ענני אבק גדולים עלו מהדרך הרעועה בה רצו המתחרים, מה שהקשה על הראיה וגם על הנשימה. על פי רשומות מהתקופה ההיא, באותו יום בשעת הזינוק, הטמפרטורה עמדה על 32 מעלות, עם לחות גבוהה מאוד. השילוב עם האבק שעמד באוויר והמיעוט במים הובילו לכך שרק 14 מתוך 32 המשתתפים שהתחילו את המירוץ, הצליחו לסיים אותו.

ועדיין, היו אלה שניצלו את חוסר הארגון ואחד מאותם האנשים הוא מי שניצח את המירוץ, לפחות על הנייר: "הסיפור הגדול של המירוץ הזה הוא כמובן סיפורו של המנצח", סיפר פרופסור צימרמן, "מי שהגיע ראשון לקו הסיום היה פרדריק לורץ מניו יורק, אלא שפרדריק רץ את 15 הקילומטרים הראשונים ולאחר מכן פשוט עלה על מכונית ונסע עד מספר קילומטרים לפני קו הסיום. הוא נטמע בחזרה למירוץ, אבל כמה מלווים עירניים הודיעו מיד שהוא רימה. הוא מצידו טען שזו הייתה בסך הכל בדיחה תמימה".

בסופו של דבר מי שזכה במדליית הזהב היה תומאס היקס האמריקני וכפי שסיפרתי בתחילת הכתבה, הוא לא ממש זכר את רגע חציית קו הסיום: "היקס טופל במהלך הריצה בטיפולים שכללו נטילת רעל העכברים סטריכנין ובשתיית ברנדי במקום שתיית מים מסודרת. בקיצור, ריצה שהיום היתה כמובן נפסלת. ממילא כל הרעיון של ריצת המרתון הוא טירוף בעיני, שמשום מה נשאר כחלק מן המסורת האולימפית, למרות שבעולם היווני הקלאסי לא היתה ריצה ארוכה כזאת בשום אופן".

היקס, שזכה במירוץ, נח ברכב השופטים לאחר המרתון (Missouri History Museum)

תקציר המשתתפים והיכן סיימו את המירוץ
ובכן, כאן אנחנו מגיעים לחלק המשעשע של הכתבה, משום שלכל אחד מהמשתתפים במירוץ הזה נותר סיפור לכל החיים. ג'ון לורדן למשל (זוכה מרתון בוסטון של שנת 1903) פרש לאחר 16 קילומטרים בגלל שהרגיש רע וקודמו, סאם מלור (זוכה מרתון בוסטון 1902), שאף הוביל במירוץ, ויתר על המשך הריצה בגלל האבק הכבד. מי שסיים ראשון את המירוץ, פרדריק לורץ, זכה להצטלם עם ביתו של נשיא ארצות הברית אז, אליס רוזוולט, אבל לאחר שנתפס החגיגות הופסקו הוא סומן כרמאי.

וויליאם גארסיה, רץ נוסף שהשתתף במירוץ, נמצא שרוע על הקרקע בצד הדרך בעקבות שאיפת האבק שהיה במסלול ותומאס היקס שניצח רשמית את המירוץ, עליו סיפר פרופסור צימרמן, נסחב על ידי הצוות שלו ברוב מוחלט של המירוץ כשהוא הוזה ומחזיק בקושי בהכרה. הוא איבד כמעט 4 קילוגרמים במהלך המירוץ בגלל ההזעות וההקאות מהטיפול שקיבל.

משתתף אחר, אנדארין קרבחאל הקובני, הצטרף למירוץ בספונטניות, לאחר שאיבד את כל כספו בהימורים בניו אורלינס ולאחר שנעלם והוכרז כמת על ידי הרשויות בקובה. הוא נרשם למירוץ במקרה והתחרה בבגדים הרגילים שלבש עוד לפני ההרשמה, זאת מבלי שאכל כיממה וחצי לפני כן. במהלך המירוץ שלו הוא גנב אפרסקים מצופים תמימים וחתך את המסלול דרך מטע תפוחים סמוך למסלול. לצערו, התפוחים היו רקובים והוא נאלץ לשכב לשנת צהריים קלה כדי להרגיע את העוויתות בבטן. אגב, הוא הצליח לסיים את המירוץ במקום הרביעי.

המירוץ ההיסטורי הזה כלל גם את שני המשתתפים השחורים הראשונים בהיסטוריה של האולימפיאדה - לן טאוניאנה ויאן מאשיאני, שייצגו את דרום אפריקה. מאשיאני סיים את המירוץ במקום ה-12 וטאוניאנה סיים תשיעי, למרות שנאלץ להתרחק כשני קילומטרים מהסמלול של המירוץ, בגלל שרדפו אחריו מספר כלבים. אני מאמין שכבר הבנתם את הייחודיות של המירוץ הזה בהיסטוריה האולימפית.

הזווית היהודית
גם יהודים התחרו באולימפיאדה ההיא וכיאה להיסטוריון ספורט, פרופסור צימרמן ביקש לסיים את הכתבה עם ציון של המשתתפים היהודיים, שאף זכו במדליות: "יהודי הגולה הוכיחו שיהדות השרירים לא צריכה ציונות. בשלוש מדליות זהב, שלוש מדליות כסף ושתי מדליות ארד זכו ספורטאים יהודים. שמואל ברגר זכה בזהב באיגרוף במשקל כבד. זה היה הספורט שבו הצטיינו יהודי ארה"ב בתקופה ההיא. בנוסף, מאיר פרינסטין זכה במדליות זהב גם בקפיצה לרוחק וגם בקפיצה משולשת. בשתי מדליות כסף זכו בלקרוס, שהיה אז מקצוע אולימפי והיהודי היחיד הלא אמריקני היה אוטו ואהלה האוסטרי, שזכה במקצה ה-440 יארד בסגנון חופשי בשחייה".