בדברי הימים של הכדורגל, תיזכר ההופעה של ספרד ביורו 2024 כאחת המרשימות אי פעם. המסע המופלא שהחל בברלין אי שם ביום השני של היורו עם ה-0:3 הגדול על קרואטיה, הסתיים באותו אצטדיון בדרך הדרמטית והיפה ביותר עם ניצחון ראוי וצודק 1:2 על אנגליה.
אלופת אירופה ניצחה את כל שבעת המשחקים מבלי להגיע לפנדלים, הישג שאין שני לו בתולדות היורו. המלכה החדשה של אירופה כבשה הכי הרבה שערים - 15 במספר - יותר מכל נבחרת אחרת בהיסטוריה של הטורניר. מעבר לסטטיסטיקות היבשות, זו האלופה ששיחקה כדורגל עוצמתי, אטרקטיבי והתקפי מהרגע הראשון וראויה לכל הסופרלטיבים שיש.
דווקא בגלל שהציפיות מהנבחרת הנוכחית של לואיס דה לה פואנטה היו יחסית צנועות ערב הטורניר, הבאת הגביע הרביעי הביתה הוא הישג פנומנלי. אין ויכוח שביורו 2008 ספרד של לואיס אראגונס שיחקה את הכדורגל המרהיב ביותר שלה מבין שלוש הזכיות הרצופות, אך לא עברה דרך כל כך קשוחה כמו השחקנים של היום. בשביל לזכות בגביע ב-2024, הספרדים חלפו על פני איטליה וקרואטיה בבית "המוות" וסיימו אותו עם מאזן מושלם. לאחר מכן ניצחו עוד שלוש אלופות עולם - גרמניה, צרפת ואנגליה - שלושת הפייבוריטיות לזכיה ערב הטורניר. במונדיאל 2010 וביורו 2012 (להוציא את הגמר המופלא מול איטליה) ספרד ספגה לא מעט ביקורת על סגנונה בדרך לתהילה. וזה ממש לא הסיפור הפעם.
שאריות הטיקי-טאקה ומשחק המסירות המפורסם הושארו מאחור. הטראומה מההדחות הנוראיות לרוסיה ומרוקו במונדיאלים האחרונים נשכחו. לואיס דה לה פואנטה, כך מתברר, היה האיש הנכון בזמן הנכון כדי להחזיר את הנבחרת הזו לפסגה האירופית ובעצם גם העולמית. לא רק בזכות השמת הדגש על משחק האגפים בראשות ניקו וויליאמס ולאמין ימאל, שני הכוכבים ששיתפו פעולה בשער הראשון הנפלא בגמר בברלין שהלכו וגדלו לאורך הטורניר למימדי ענק. דה לה פואנטה הצליח לא רק בגלל הגישה ההתקפית שלו והצבת הקשרים עמוק ברחבת היריבה, ולא רק בגלל הכדורגל והדרך שהתווה לנבחרת, אלא גם בגלל הבחירות שהוא עשה לאורך הטורניר.
המאמן המהולל הצליח להסיר הרבה סימני שאלה וכל הימור שלקח פגע. זה מתחיל במארק קוקורייה שהועדף על פני אלחנדרו גרימלדו (נתן עונה מדהימה בלברקוזן) כמגן שמאלי ונתן את כל הנשמה ואת הבישול המנצח למיקל אוירסאבל בגמר. זה ממשיך כמובן עם רובין לה נורמן שלמרות חוסר ניסיונו במעמדים אלו התחבר מצויין לאמריק לאפורט במרכז ההגנה. זה ממשיך בקרדיט המוצדק שהעניק לפביאן רואיס במרכז השדה, שחקן שלואיס אנריקה לא ספר במונדיאל הקודם. גם הבחירה באלברו מוראטה, החלוץ הכי מושמץ בספרד בשנים האחרונות, לא היתה מובנת מאליו ולמרות שהחלוץ הבקיע רק שער אחד, היתה לו תרומה חשובה למשחק לצד לאמין ו-וויליאמס ובלחץ על הבלמים לאורך כל הטורניר.
דה לה פואנטה. הסיר את סימני השאלה (GETTY)
המאמן שסלל את דרכו לנבחרת ספרד דרך ההצלחה בנבחרות הצעירות נהנה כמובן מהכרות מוקדמת עם חלק גדול מהשחקנים שהביאו לו את היורו הנוכחי. זה כולל כמובן גם את דני אולמו שהחל את דרכו כשחקן ספסל, אבל הוכנס להרכב ברגע שפדרי נפצע והיה בורג אדיר במשחקים מול גרמניה וצרפת, בהם גם כבש. דה לה פואנטה גם הימר על מיקל מרינו שבדקות המעטות שקיבל החזיר עם שער ניצחון אדיר בהארכה מול גרמניה. נאצ'ו שהוזעק להרכב אחרי ההשעיה של לה נורמן הצליח לשתק את קיליאן אמבפה ולהקתו. מרטין סובימנדי שהחליף את רודרי בגמר סיפק הופעה מלאת בגרות ומעוררת כבוד, שנכנס לנעלי ה-MVP של היורו. וכמובן הגיבור הגדול מיקל אוירסאבל, שאחרי הפציעה הקשה בברך, חזר לחיים חדשים כחלוץ (איבד לא מעט מהמהירות) והבקיע את שער שהביא לספרד את הגביע לאחר שנכנס כמחליף.
ספרד כאמור כבשה את כמות השערים הגדולה ביותר (15) והמעניין הוא שלא פחות מ-11 שחקנים התחלקו במלאכת הכיבושים. שישה שחקנים שונים מתוך שבעה הוכרזו כשחקנים המצטיינים על ידי ועדת המומחים של אופ"א בכל אחד מהמשחקים של לה רוחה בטורניר. אז אפשר כמובן לדבר על רודרי, שחקן העל שאולי נמצא בדרך לזכיה בכדור הזהב (ובכך יתוקן עוול של שנים לדור זהב ספרדי), על קסם הנעורים של תופעת הטבע לאמין ימאל וכמובן על ניקו וויליאמס להטוטן כדור שעשה פריצה אדירה בטורניר. סוד ההצלחה של ספרד הוא קודם כל בקבוצתיות, בלכידות החברתית, בחוסר האגו והפרגון. מהחומרים מהם נבחרות זוכות בתארים גדולים ועל כולם ניצח כמובן דה לה פואנטה בעל הגישה החיובית והאמיצה לכדורגל פתוח, סוחף והרפתקני.
בניגוד לשנות הקסם של דור הזהב, הפעם הנבחרת הזו לא התבססה על שחקני ברצלונה, וגם הפעם לא על ריאל מדריד (דני קרבחאל הנציג היחיד שפתח). אלופת אירופה הטריה הורכבה מפסיפס עשיר שיש לליגה הספרדית להציע. לא מעט קרדיט כמובן צריך ללכת לשתי מחלקות האקדמיה מהטובות ביותר שיש למדינה הזו להציע: בילבאו וסוסיאדד הבאסקיות שטיפחו את שני מבקיעי הגמר - וויליאמס ואוירסאבל. לה ליגה אומנם דעכה בשנים האחרונות ברמת הכוכבות, אבל היא ממשיכה להיות קרקע פוריה לכישרונות מקומיים מדי שנה ושנה. לשלד המצוין שנבנה בספרד צריך להוסיף כמובן גם את גאבי ופאו קוברסי שעשויים לתת את הטון במונדיאל 2026 לצד לאמין, ניקו ואחרים.
על רקע ההצלחה הכבירה של ספרד, נבלעו כל הגדולות האחרות. אנגליה וגארת סאותגייט הן אולי הנגטיב של ספרד ודה לה פואנטה. נבחרת שהציגה את המאגר העשיר והאיכותי ביותר של שחקנים ("הפייבוריטית" ערב הטורניר) אומנם הגיעה מרחק משחק אחד מזכיה בתואר אבל קשה להגיד שהיא הרשימה במיוחד. הכדורגל שלה היה מגיב ולא יוזם, בינוני וחסר מעוף שהתבסס על הבלחות עד שקשה לראות מי מבין שחקניה ראוי להבחר ל-11 של הטורניר למרות שכאמור העפילה לגמר. השלם היה קטן יותר מסך חלקיה. אפשר כמובן לדבר על החילופים המאוחרים של סאותגייט ועל הכושר הירוד של הארי קיין ודומיו. בסופו של דבר אנגליה הגיעה לטורניר כדי לא להפסיד, ויש צדק פואטי בכך שלא הניפה בסוף גביע.
מילים דומות אפשר לומר גם על צרפת שהבקיעה רק שער שדה אחד בכל הטורניר, ושמאמנה דידייה דשאן לא הצליח לסגל לנבחרת הזאת תכנית ב. בהתעקשותו המשיך לשחק על תיקו עם שלושה קשרים אחוריים בכל משחק והיה נתן קרדיט לשחקנים הלא נכונים. לקטגוריות המאכזבות אפשר להוסיף את פורטוגל ששיעבדה את עצמה לכריסטיאנו רונאלדו שנמצא כבר הרבה מעבר לשיא ולא הבקיעה בשלושת המשחקים האחרונים שלה בטורניר. אולי היוצאת מהכלל היא גרמניה של יוליאן נגלסמן, שבאמת היתה מחוייבת לכדורגל התקפי, אך לצערה נתקלה ביריבה חזקה כמו ספרד, שכל הכוכבים התחברו לה לכדי קמפיין מושלם. בטורניר בו הובקעו מעט שערים, כוכבים רבים נבלו ומאמנים פחדו, נזכור בעיקר את ספרד וכמעט אף אחת אחרת לא.