דווקא עכשיו: סאותגייט הבריא את אנגליה

"אף אחד לא אמר לי,
לחיים יש דרך אכזרית,
לתת לך לשתות מים זוהרים,
ולהשאיר אותך צמא בקרקעית"
(רונה קינן)

פעם אמרתי - לכל מי שרצה לשמוע, וגם למי שלא - שלאהוד את נבחרת אנגליה זה כמו טופס הלוטו שהיה פעם להורים שלנו. אתה ממשיך לשלוח את אותם מספרים כל שבוע, גם כשאתה יודע שהסיכוי נמוך עד אפסי. למה? כל זה בשביל הפעם האחת שהמספרים כן יעלו בגורל.

פעם אחת מתוקה, שבה אתה תרגיש את השמחה הגדולה שבניצחון. ואם זה לקח יותר זמן, על אחת כמה וכמה - זה רק יהפוך את הניצחון ליותר מתוק. הפעם האחת שבה הכל ישתחרר, וקפטן אנגלי יניף גביע. גם אמש, לפני הגמר בברלין, דמיינתי איך ארגיש ברגע שבו אנגליה סוף סוף תזכה. את סגירת המעגל של סאות'גייט, את התואר של הארי קיין, את הרגע שיכניס את ג'וד בלינגהאם אל הנצח.

בינתיים, בימי חיי עוד לא ראיתי את הדבר המתוק שאני מצפה לו. חמישים ושמונה שנים עברו. מילניום התחלף, 12 נשיאים אמריקנים הושבעו והוחלפו (רובם המוחץ כבר אינם בין החיים), דורות של שחקנים אנגלים גדולים קמו ונפלו (בנקס ושילטון, בקהאם ואואן, רוני וג'רארד, הארי קיין...), יוון הספיקה לזכות בטורניר גדול - ורק אנגליה מגששת את דרכה באפלה.

וכמו במיתוס הישן על סיזיפוס, אומת כדורגל שלמה מתמרקת ומתפנה - כל שנתיים בקיץ, כמו שעון - לגלגל את הסלע במעלה ההר. אמונה דתית (אפילו קצת משיחית, לא עלינו) ש"הפעם זה שלנו". תחת הסיסמא שנכתבה עוד ב-1996 - "איטס קאמינג הום". וזה לא קרה, ולא קרה, ולא קרה - אבל אם לחזור שוב לדימוי טופס הלוטו, אי אפשר לא להמשיך לשלוח טופס.

אז מה הופך את הפעם הזאת לכואבת במיוחד? למה לטקסט הזה לקח שעות כדי להיכתב? אולי כי הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, היתה תחושה שזה אובייקטיבית אפשרי. כן, גם בעבר היו לאנגליה נבחרות עמוסות בכישרון (תבדקו פעם את ההרכב של אנגליה נגד פורטוגל ברבע גמר יורו 2004. לבכות מכמות הכדורגל שהיה שם, ואיך כל זה התבזבז על עוד הפסד בפנדלים), אבל נדמה שאף פעם לא היו לאנגליה, כמו הפעם, שחקנים שהם בטופ האירופי. כוכבי הנבחרת ההיא מלפני עשרים שנה היו שחקני פרמייר ליג טובים, לעתים טובים מאוד, אבל לא הרבה יותר מזה.