האוסקר הזר: התקווה הישראלית בהיאבקות

המדור הזה מוקדש בדרך כלל לסיפורים נוסטלגיים. לא משנה אם גדלתם על קרי ואן אריק, לקס לוגר או באטיסטה, המטרה היא בדרך כלל להחזיר אתכם לכמה דקות לתקופה התמימה של הילדות, שרובנו שמנו מאחורינו. טוב, רובכם, אני עדיין מקווה להתבגר יום אחד. אבל יש בינינו שלקחו את התחביב עוד צעד קדימה. אחד כזה הוא אוסקר וייס, מתאבק ישראלי בן 22, שבימים אלה עושה את צעדיו הראשונים בטריטוריה של הגדולים. אבל כיאה לסיפור סינדרלה אמיתי, נתחיל בכרמיאל.

"גדלתי בשכונת בז, האזור לא היה כל כך מפותח, וגם לא היה יותר מדי מה לעשות. יש לי שישה אחים ואחיות, חלקם הרבה יותר מבוגרים ממני, וזה מה שקירב בינינו – הפגנו את השעמום ביחד. הייתי יושב איתם, ילדים שגדולים ממני בעשר שנים – והיינו צופים ביחד בריי מיסטריו, ברנדי אורטון, בקורט אנגל. היינו עושים את זה במשך שנים, עד שאחד אחרי השני כולם עזבו את הבית ונשארנו רק אני ואחותי. ואז אבא נפטר".

אוסקר היה רק בן 4 כשאביו חלה בסרטן הלבלב, ובן 7 כשהוא נפטר ("נתנו לו שלושה חודשים והוא החזיק מעמד שלוש שנים. את העקשנות קיבלתי ממנו"). מהבית הגדול והמלא נשארו רק הוא, אחותו ואמו, ובהיעדר אחים גדולים לצפות איתם ("ולריב איתם מכות, אבל תכתוב שלא ינסו את זה בבית"), הוא התחיל להתרחק מתחביב ילדותו. אבל לפעמים מה שאתה צריך כדי להדליק מחדש את הלהבה זה האדם הנכון בזמן הנכון.

"פגשתי לראשונה את טיי (קלוד – גם הוא מתאבק נוסף, נ.ק). גילינו מחדש את ההיאבקות באותו טווח זמנים בערך והיה בינינו קליק מיידי. צרכנו היאבקות בצורה פנאטית – צפינו בכל התוכניות והאירועים, עשינו מסיבות צפייה ליליות, קראנו כל פיסת מידע שהייתה על היאבקות, עד שבסוף שאלנו מה יקרה אם ננסה את זה בעצמנו".

בגיל 15, השניים היו עולים פעמיים בשבוע על רכבת בתחנת כרמיאל ונוסעים לנתניה. בתוך הדוג'ו של ארגון ההיאבקות הישראלי AWO הם לקחו את הגוף שלהם לקצה – עוד לפני שהם נתנו את הקלוזליין הראשון שלהם, הם היו צריכים להיכנס לכושר מקסימלי – ריצות, קפיצות מעבר לחבלים, תרגילי כוח. וזה עוד היה החלק הקל. "אני לא אשכח את הפעם הראשונה שעשו עליי צ'וקסלאם באימון", מספר וייס. "הדבר הכי חשוב כשאתה מקבל צ'וקסלאם זה לנחות חלק וישר, משהו שלמדתי בדרך הקשה באותו יום, כששמתי את היד מתחתיי ונחתי עליה. לא מומלץ".

הפציעות החוזרות, הדימומים, השרירים התפוסים, כאבי הראש והסחרחורות הפכו לחלק מהחוויה ("הרגשתי איך הרווחתי אותם בעבודה קשה") עד שווייס היה מוכן לקרב הראשון שלו. "אני לא אשכח את זה. בקהל ישבו מתאבקים ומאמנים ישראליים שכבר הכרתי והערצתי בשלב הזה. ואני הגעתי עם טרנינג פשוט וחולצה שחורה, שיער ארוך ומבנה גוף דק. יצאתי מבעד לווילון לשתיקה רועמת. ילד צנום בן 15, לא כזה מוכר, לא נראה כזה מאיים. לא בדיוק ג'ון סינה ברסלמניה".

זה היה הרגע שבו אוסקר הבין מה הטיקט שלו לתהילה – "הייתי האנדרדוג. היריב שלי היה כפול ממני בגודל ושלט ברוב הקרב, אבל ברגעים שהכנסתי כמה מהלכים, ניסיתי להעביר כמה עדיין יש לי תקווה, ובסוף? כולנו יודעים איך זה להיות אנדרדוג ולכולנו יש פנטזיה להצליח במצבים האלה. זו ההזדהות שניסיתי לעורר. ככל ששמעתי יותר רעש במהלכים שלי, הבנתי שאני מצליח".

וייס הפסיד בקרב הזה ("אבל הצלחתי לגרום להם להאמין לרגע") אבל באותו ערב החליט שהיאבקות היא הייעוד שלו. "אין הרגשה כזאת בעולם", הוא אומר. "להפיק רגש כזה חזק ולדבר לקהל בצורה ויזואלית, עם הגוף שלך והתנועות שלך, עם הריקוד הזה שאתה עושה עם היריב, זאת מעלה וזכות".

אוסקר נשאר עם ה-AWO עוד מספר שנים, באותה רוטינה – פעמיים בשבוע מתאמנים, פעם בחודש מופיעים. מפיקים לקחים מהמופע, מתקנים באימונים, מופיעים שוב וכן הלאה. הוא הלך והשתפר וצבר לו מוניטין עד שלקח חלק באחד האירועים המיוחדים בתולדות סצנת ההיאבקות הישראלית הצנועה – "ב-2018 הרימו הפקה בקזבנלקה. נשלחנו מספר מתאבקים לעיר פז, להתאמן בזירת אימונים שהוקמה שם בתוך מחסן. באחד הימים המאמן החליט לפתוח את הדלת ולתת לאנשים להיכנס לצפות. המחסן התמלא, ויצא שעשינו מופע רחוב לתושבי פז. לא היה להם מושג מה הם רואים, אבל הם פשוט נשאבו לתוך הרגש. חשבתי לעצמי שהנה אני, בחור ישראלי בן 17 מכרמיאל, מופיע בפני בחור מרוקאי מפז שלא בטוח שיודע אנגלית בכלל, ואנחנו מתקשרים רק באמצעות רגש טהור. הייתי בעננים".

האירוע הוכתר כהצלחה, ווייס המשיך להתקדם עד שזכה בתואר אלוף ה-AWO ("מעבר לעלילה, זה רגע של הוקרה – כאילו הארגון מכיר בהשקעה ובעבודה הקשה שלי"). אוסקר הרגיש שהוא הגיע לצומת, בין המשך התבססות בישראל ושמירה על ההיאבקות כתחביב, לבין ניסיון ללכת לליגה של הגדולים. ואז הגיע סימן משמיים. "סידרתי מחדש את החדר שלי בבית, והעברתי דברים מהמחסן בבית לחדר וחזרה. פתאום מצאתי תעודת זכייה באליפות. שאלתי את אמא, והיא סיפרה לי שאבא היה מתאבק יווני-רומי חובב כשהוא היה צעיר יותר. מסתבר שגם את חיידק ההיאבקות הוא הוריש לי, ואפילו לא ידעתי את זה".

ב-2019 אוסקר טס לגרמניה ללמוד בביה"ס להיאבקות הגדול באירופה – WXW, בניהול וולטר האן, מי שלימים הפך לאחד המתאבקים המפורסמים בעולם וכיום מתאבק ב-WWE תחת השם גונת'ר. כך, כשהוא מתאמן לצד כוכבי וכוכבות עתיד כמו ליירה ואקליריה, כיום מתאבקת נשים מצליחה ב-WWE, וליילה הירש, שמתאבקת בארגון השני בגודלו בארה"ב, AEW. הוא חי את החלום, לרגע כמעט שוכח שהוא אוסקר הצנוע מישראל. אבל כמו כל בחור צנוע מישראל, בגיל 18 דואגים להזכיר לך מאיפה הגעת.

וייס חזר לארץ והתגייס לשריון להיות נהג מבצעי בגזרת לבנון. תוסיפו לזה את הקורונה (זוכרים קורונה?) ותקבלו את הפער הכי גדול מפנטזיות על זירות נוצצות במדיסון סקוור גארדן. כמו רבים מאיתנו, גם בתום המגפה וייס, כעת חייל משוחרר, גילה שהעולם לא באמת חזר לקדמותו. סצנת ההיאבקות בישראל, שהייתה מצומצמת גם ככה, הצטמצמה עוד יותר ולבחור שאפתן כמו אוסקר וייס כבר לא היה בית שהוא יוכל להתאמן בו על בסיס שבועי ולהשתפר. אז הוא החליט שאם הוא כבר חולם, הוא חולם בגדול. הוא התחיל לחסוך כדי לנסוע לביה"ס להיאבקות בארה"ב, של יוצאי ה-WWE טיילר בריז ושון ספירס. ואז הגיע 7 באוקטובר.

וייס גויס למילואים ביום הראשון למלחמה. מהתעופפויות בזירה והתמחות בתרגילי הכנעה, הוא עבר בן לילה לחלוקת אוכל וציוד ללוחמים בנפ"קים בגבול הצפון, נוהג ודוהר ביערות בוערים לאחר ירי נ"ט. את קריירת ההיאבקות, מן הסתם, היה צריך להניח בצד, אבל רק זמנית. בתחילת מרץ הוא שוחרר, וכמי שחווה על בשרו את הידיעה שצריך לתפוס את הרגע, כי מי יודע מתי תגיע עוד הזדמנות, הוא פשוט.. תפס את הרגע ולא חיכה לעוד הזדמנות. הוא עלה על מטוס. וכך, 3 ימים לאחר שהיה מרחק יריקה ממארון א-ראס, הוא כבר היה בתוך הזירה בפלורידה.

ושם הוא נמצא עד היום. לומד ומשתפר, הולך לסמינרים, ורואה את חבריו מתקדמים ומגיעים לפסגות הענף. ומה הוא יחשיב לסוף טוב לסיפור? תתפלאו, אבל זה לא מיין איבנט ברסלמניה או קרב נגד דה רוק. "החלום שלי הוא להצליח, לצבור מוניטין והשפעה, ולהשקיע אותם חזרה בסצנת ההיאבקות בישראל – לפתח את הארגונים המקומיים ולתת השראה לארגונים נוספים, לייצר שוק תחרותי וקהל רחב שיאהב את הענף".

אז קבלו את התנצלות המערכת ואת ההבטחה שבפעם הבאה נחזור לקרבות הסולם של שון מייקלס ורייזור רמון, ולמלח שמיסטר פוג'י הרשע זרה בעיניו של ברט היטמן הארט. אבל מי יודע? אולי בקרוב יהיו גם ילדים שיגדלו על אוסקר וייס.