אני בוכה, כל יום. זה קורה לי בחודשים האחרונים. לפחות פעמיים, לפעמים שלוש. נהייתי רגשן כזה. תמיד הייתי בחור אמוציונאלי אבל לא ברמה כזאת.
זה כנראה הגיל, זה בטח המלחמה והתקופה המחורבנת הזאת – כך שמדי פעם אני מרגיש את האף מתכווץ, השפתיים רועדות, האוויר יוצא במכה אחת מהחזה, והדמעה הזאת שקוראת לחברים שלה להצטרף.
ככה זה, אין שליטה. בכי.
בכי מילד ששואל את אמא שלו איפה אבא ומתי הוא יחזור, מילדה ששואלת מתי כל זה יגמר, מאם שכולה שעוד לא מעכלת שהבן כבר לא ישוב, מזו ומזה שאיבדו אח, אחות, בן או בת משפחה, חבר, חברה, תקווה או סתם חשק לחיות. או חשק לרקוד. בטח אחרי המסיבה ההיא.
בוכה כשספורטאים שרוקדים.
בוכה מאלה שעושים זאת על רחבת הריקודים ומקדישים את התנועה המשוחררת לחברים מאותו הלילה ברעים. בוכה כשהם אומרים שעוד נשוב לרקוד, כי זה לזכרם, כי אין ברירה, כי מוכרחים, כי אלה החיים.
בוכה עם לינוי אשרם האלופה האולימפית מטוקיו שמתפרקת אחרי נאמבר, ועם ירדן ג'רבי המדליסטית מריו, עם הסיכה הצהובה בדש הבגד. בוכה מאורי ששון שנגס בשתי מדליות משני משחקים אולימפיים ומפיטר פלצ'יק שרוקד הכי צמוד עם המאמן שלו אורן סמדג'ה אחרי הזכיה במדליה הפריזאית – ריקוד צמוד של שבירת עצמות, של ריסוק הלב השבור לרסיסים גם ככה.
בוכה עם ענבר לניר בכיכר החטופים, עם רז הרשקו וההוקרה לחיילים, עם ארטיום דולגופיאט שמוכר את המדליה שלו ותורם את ההכנסות ממנה לשיקום העוטף, ועם המתעמלות האומנותיות שיודעות שהשירות הצבאי שלהן כבר מתחיל.
בוכה מ"התקווה" שמתנגנת במארסיי אחרי שיוט היסטורי של תום ראובני, ועם אסף יסעור שעולה לראש פודיום הטקוואנדו עם הכיפה על הראש ושר את ההמנון שמתפרץ כמו חץ מתוך הלב.
אני יוצא מהבריכה עם עמי דדאון, בוכה וצורח איתו בכל הכוח את "עוד לא אבדה תקוותינו" ואז נשבר יחד עם מורן סמואל כשהיא מניפה אצבע לשמיים ב"להיות עם חופשי בארצנו".
בוכה עם שחקניות נבחרת הכדור-שער והמדליות על צווארן כשהדמעות זולגות מעיניהן לקויות הראייה, דרך הרטיות והמסכות. בוכה עם ורד הפרשנית של הענף הנהדר הזה שמחזיקה לי חזק את היד, שקולי לא ירעד.
אריאל אוטולנגי, שחקן ומאמן נבחרת ישראל לשעבר בכיסאות גלגלים מפרשן איתי עוד משחק ואומר את המשפט הספורטיבי הכי מוזר והכי עצוב שאפשר לומר. שהוא שמח שמאז השביעה באוקטובר נוספו הרבה ספורטאים נהדרים למשפחה הפראלימפית הישראלית. ושנינו מתחבקים. ובוכים.