1. תורג'מן. בתקופה האחרונה, גם במקומות ומחוזות אחרים, יש דיון לא קטן על מה שמכונה "עכשוויזם". דהיינו, הרצון - שנובע גם מהעולם שאנחנו חיים בו - לסיפוקים מהירים. שכל דבר יקרה עכשיו, מיד או מהר. המדיומים שאנחנו חיים לפיהם, העובדה שלכולנו יש אינטרנט מהיר ורשתות שמתבססות על סרטונים קצרים וקליטים, הפכה את כולנו לקצת כאלה. מי שמחפשים את ה"אקזיט", את האינסטנט, לראות מהר ככל האפשר את הדבר המוגמר - במקום לנסות ולתאר תהליך.
הצטרפו עכשיו לפנטזי ליג של "טרמינל X" וערוץ הספורט
מלאו עכשיו ניחושים ב"5 חבר'ה" - גם בליגת האלופות
וגם בכל הקשור לדור תורג'מן - סביבת הכדורגל מחפשת מיידית את אותו "אקזיט". אם פעם היו אומרים שכל שחקן שכובש צמד בשבת, מקבל כותרת ביום ראשון בעיתון; היום נדמה שכל שחקן שכובש שער יפה בליגה הלאומית, מיד כבר מקושר לאירופה. וזה נכון שבעתיים במקרה של תורג'מן, שהצית את הדמיון - מרגע ההתגלות שלו, במשחק נגד ברזיל במדי נבחרת הנוער; דרך הקמפיין הטוב עם הנבחרת הצעירה - ועד העונה שעברה במכבי תל אביב, הראשונה שלו בקבוצת בוגרים, שבה הוא כבש 11 שערים בכל המסגרות.
ואתמול, היה לו גם שער מדהים, יפהפה, חללי - כזה שבהחלט מקומו באירופה. אבל אולי הפציעה שממנה סבל, גרמה לי לשים בקונטקסט קצת אחר את הדיבורים על תורג'מן לאירופה. האם יכול להיות שהם מעט מוקדמים מדי? ואולי הדבר הנכון יהיה דווקא לנשום עמוק, אפילו מול הצעות יוקרתיות, ולהמשיך עוד שנה במכבי תל אביב?
לפני כמה שנים, כתבתי כאן באתר טור שקרא לאוסקר גלוך ללכת לאירופה כמה שיותר מהר. ויהיו כאלה שיראו בכך איזשהו טיעון סותר - אבל בעיניי, אין. גלוך היה יוניקורן - כזה שעוד לפני הקמפיין שלו עם נבחרת הנוער, שבמסגרתה כולנו חזינו בו, ועוד לפני שהוא קיבל את ההזדמנות ממלאדן קרסטאיץ' - כבר משך עניין מקבוצות אירופיות, ששמו עליו עין. במקרה של גלוך, היציאה המהירה לאירופה היתה מחויבת המציאות - היו לו את ההצעות, ובסופו של דבר הוא בחר בזלצבורג. נדמה לי שמקץ שנה וחצי, ברור שזו היתה ההחלטה הנכונה.
אבל יש לנו דוגמא נוספת, והיא מחברו של תורג'מן לקמפיין המונדיאליטו - ענאן חלאיילי. גם חלאיילי רשם עונת פריצה מדהימה במדי מכבי חיפה - 14 שערים ו-6 בישולים בכל המסגרות. והוא קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה, כך שקשה לשפוט אותה. ובכל זאת, בשאלה האם חלאיילי התקדם כתוצאה מהמעבר - לפחות בינתיים, הוא לא באמת נספר ע"י המאמן שלו בסאן ז'ילואז. במכבי חיפה, למשל, סביר מאוד להניח שהוא כן היה מקבל את הדקות - אולי גם עוזר לקבוצה לעשות שלב בתים אירופי. לכו תדעו.
ואם נחזור לתורג'מן - אין לי את הכלים וההצעות שיש לו על השולחן, כך שקשה לי לשפוט. אבל בעיניי, תורג'מן לא צריך לצאת "בכל מחיר". אם ה"הצעה האירופית" היא מקבוצה כמו צסק"א, שמשחקת בליגה הרוסית - מכבי תל אביב, שתשחק בעונה הזאת בשלב בתים אירופי (בניגוד לצסק"א), היא בעיניי אלטרנטיבה טובה יותר. ויכול להיות שאם אין הצעה שוברת כלים מהצד השני, עוד עונה בשורות הצהובים ותחת לאזטיץ' - רק יהפכו אותו לשחקן טוב יותר. כזה שבשל לצאת לאירופה ולהצליח בזמן הנכון.
יכול להתקדם גם פה (אלן שיבר)
2. ב"ש. בשורה התחתונה, הפועל באר שבע הפסידה אתמול. וזאת, לכאורה, התוצאה שממנה היא יוצאת מכל משחק גדול בשנים האחרונות. מה שמאשש אצל לא מעט אוהדי באר שבע את התחושה שבעצם, הכל אותו דבר - שוב הם מצליחים להשיג איזה ניצחון נגד יריבה מהדרג השני או השלישי בליגה, אבל כשמגיעים מול הגדולות באמת - אלה שאותן צריך לנצח כדי לעלות מדרגה, זה בדרך כלל נגמר במפח נפש.
אבל אני רוצה להציע תזה אחרת - והיא שבאר שבע של 2024/25 היא, בכל זאת, משהו אחר. שיש כאן תהליך, שאם יושלם, באר שבע תצא ממנו חזקה יותר מאשר בשנים האחרונות. כי ההופעה של באר שבע נגד מכבי תל אביב, בעיניי, היתה טובה. היא אמנם ספגה שער (שקשה מאוד לעצור), אבל היא היתה הפעם לחלוטין במשחק - ולא היה רחוק הרבה שהיא תצא מבלומפילד עם נקודה, אולי אפילו יותר.
והפועל באר שבע, במידה מסוימת כמו מכבי חיפה, היא קבוצה בעיצומו של תהליך גדול - גם הפרידה מאליניב ברדה הקיץ, אבל גם השינוי המהותי בעמדות הזרים, מחייבים מחשבה קצת יותר סבלנית עם הקבוצה. וגם עם המאמן שלה, רן קוז'וך, שבכל קבוצה שהיה בה בליגת העל - הדברים לא עבדו מהרגע הראשון. כך היה בנתניה, כך היה במכבי פ"ת - בשני המקרים, בדיעבד, זה השתלם.
באר שבע היא כמובן לא נתניה ולא מכבי פ"ת - היא מועדון הרבה יותר גדול, ברמת הקהל וגם ברמת הלחץ שהוא מייצר. ובכל זאת, התחושה היא שהקבוצה הזאת שנבנית תוך כדי תנועה - בטח אם תגיע תוספת בדמותו של דן ביטון, שאמור לחתום בימים הקרובים - תוכל לעשות משהו חדש, ולהביא את עליית המדרגה - שבאר שבע כל כך מחפשת.
3. בתחילת הטור דיברנו על טרנד אחד שמאפיין אותנו כיום - אותו "עכשוויזם". הסיפור של אתמול, ובעיקר זעקות השבר של מכבי חיפה אחרי ששתי שריקות הלכו, כביכול, לרעתה - מביאים אותי לגעת בטרנד אחר, שאופייני גם בכדורגל הישראלי: קורבנות.
נוצרה דינמיקה בכדורגל שלנו, לפיה מספיקות שתי החלטות שיפוט שהולכות נגדך - כדי לטעון למגמה, ל"מזימה אפלה", ל"איגוד שמחפש לדפוק" (וכמובן שזה רק את הקבוצה שלך). הנה הנחה אחרת: ייתכן מאוד שיש מצב שבו שורקים נגדך פעמיים, פשוט כי זה היה נכון - כי שחקנים שלך ביצעו עבירות, והשופט (וה-VAR) ראו אותן. זה די פשוט.
שריקות גבוליות יש תמיד - הכדורגל בעידן ה-VAR הפך להיות "משחק של אינצ'ים", ובעיניי זוהי לא רוח המשחק. ועדיין, לפי החוקים הנוכחיים - גם נבדל של מילימטר הוא עדיין נבדל. מתסכל? בטוח. מעצבן? ברור. אבל מכאן ועד להביע חשש, במחזור השלישי של העונה, ש"איגוד השופטים יכריע את העונה", בעיניי זה גשר אחד רחוק מדי.
גם אם הפנדל שנשרק על אלכסנדר סירוטה בדקה ה-104 בגרין נשרק בטעות (ואני לא השתכנעתי בכך) - אין פירושו ששופטים רוצים להכשיל מועדון מסוים ספציפית. יש לנו הרבה יותר מדי תיאוריות קונספירציה בעולם, ויהיה ממש טוב אם הכדורגל שלנו לא יאמץ אחת חדשה.
קוז`וך. יש על מה לבנות (אלן שיבר)
המנצח: גיא מלמד. קצת כמו דין דוד מהצד השני של הכביש בחיפה, גם למלמד אין גינונים של כוכב - הוא לא "גלאקטיקו", השערים שלו לא יפים במיוחד, והתדמית שהוא מחזיק היא די אפורה. אבל בסוף יש תוצאות - ומלמד ממשיך להיות מנייה בטוחה עבור הקבוצה שלו. אתמול זה היה פשוט - הוא הגיע לשני מצבים, וסיים עם צמד. פשוט, קל, בלי רעש וצלצולים. אם זה היה אקורד הסיום שלו בהפועל חיפה, זו היתה חתיכת דרך להיפרד; ואפילו יותר מזה, זה בעיקר הוכיח כמה כל קבוצה יכול להתברך בשפיץ כמו הילד מרעננה.
המפסידה: הפועל ירושלים. כי הפועל ירושלים, כמועדון, ללא ספק נמצאת בשורה הראשונה של הכדורגל שלנו - ויש לה דרך ברורה. מדובר בקבוצה עם אופי מאוד צעיר, שמכילה בתוכה כשרונות שעומדים לפרוץ, ומתקיימת מהמכירה שלהם לשלב הבא. אבל כשיורדים מהמועדון לרזולוציה של הקבוצה, לפעמים ה"צעירות" של המועדון היא לא טובה - כמו למשל במשחק אמש בסמי עופר. ההתפרקות במחצית הראשונה העידה על חוסר מובהק בעמוד שדרה חזק. לא בטוח שהפועל ירושלים תסתבך (גם בעונה שעברה זה נראה ככה, ובפועל היא נשארה הרבה לפני הסוף) - אבל נדמה לי שאם היא תרצה לעבור את העונה בשקט, היא תצטרך לגבש לעצמה עוד קצת ממה שהיה בצד השני, אצל הפועל חיפה - שחקנים מנוסים.
המספר החזק: 9. מכבי בני ריינה הגיעה אתמול לתשעה שערי זכות בליגת העל. תשעה שערים בשלושה משחקים - סטטיסטיקה מדהימה. אבל כדי להבין כמה המספר הזה חזק, צריך לחזור לשתי העונות הקודמות של ריינה בליגה שלנו. בעונה הראשונה שלה, 2022/2023, לקח לריינה תשעה מחזורים להגיע לכמות השערים הזו. בעונה שעברה, שבה הפכה לקבוצת פלייאוף עליון, זה לקח לה שבעה מחזורים. מה זה מעיד? שלצד האופי החזק שהקנה שרון מימר לקבוצה שלו, העונה הצטרף גם נדבך נוסף - והוא היכולת להבקיע שערים, והרבה. גם מול מכבי חיפה הגדולה. לא ברור אם היא תשחזר את ההצלחה המסחררת של העונה שעברה, אבל כבר עכשיו בטוח שאף אחד לא יכול להמר נגדה.
השם החם: דיא סבע. כי באמת, כבר גמרו עליו את ההלל - ובכל זאת. מכבי חיפה עלתה אתמול לגרין כשהיא בסיטואציה מאוד קשה - בלי הגנה, ובלי שני החלוצים המובילים שלה, פיירו שנמכר לא.א.ק ודין דוד שנפצע. כך שהנוכחות של דיא סבע במגרש הפכה להיות אקוטית - והוא, מצידו, החזיר בענק. לא רק עם שער ובישול, אלא בעיקר עם נוכחות ודומיננטיות שלא ראינו בליגה הזאת מאז שעומר אצילי לבש את המדים הירוקים. בסופו של דבר, נראה שמכבי חיפה של 2024/25 תלך - לאן שדיא ייקח אותה.
אל תשכחו את: אבי ריקן. תוך כדי פגרת הנבחרות, נפרדנו מהקשר הדינמי והרוקד - שהחליט לפרוש מכדורגל בגיל 36. ריקן הוא אמנם לא קונצנזוס, אבל בעיניי לפחות ריקן כן הצליח לעשות משהו שקשה לעשות היום - והוא להשאיר טעם חיובי. בסופו של דבר, אין לריקן שונאים אמיתיים או יריבים גדולים - ואין לנו הרבה דמויות כאלה. גם הראיונות שהעניק אחרי הפרישה העידו על דמות חיובית, שאפשר להתחבר אליה. וקשה שלא להרגיש שריקן הולך להיות חלק מהנוף עוד לא מעט זמן. וזו בשורה טובה לכדורגל שלנו, ואולי גם לנו בכלל. בתוך עולם רצוף בדמויות שמעוררות אנטגוניזם, ריקן יכול להיות משב רוח מרענן.