לכתבות נוספות באתר שוונג לחצו כאן
בעוד יומיים נציין שנה בדיוק לאותה שבת שחורה של 7 באוקטובר, ששינתה את חיינו לבלי היכר. היום (שבת) קהילת הריצה ציינה את המועד הכואב בצורה שהיא יודעת הכי טוב - דרך הרגליים. זה כבר 50 שבועות בדיוק שהריצות למען החטופים נערכות מדי שבת - בגשם ובשמש, בקור ובחום. לעתים יש כמה עשרות רצים, לעתים כמה מאות. היום היו מעל 1,000 איש שנשמעו לקריאת משפחות החטופים והגיעו לתמוך, ולרוץ.
בין אלו שהגיעו היו קבוצות ריצה וטריאתלון, רצים חובבים ומקצוענים, ספורטאים אולימפיים לשעבר כמו אלכס אברבוך, מעיין דוידוביץ', אריה גמליאל ועוד, וגם יו"ר הוועד האולימפי והמדליסטית האולימפית יעל ארד. משפחתו של אביתר דוד, שנחטף ממסיבת ה-NOVA, היא זו שמובילה את הריצה בחודשים האחרונים. גם הם השתאו נוכח הכמות הגדולה שפקדה את מתחם המגדלור בכניסה לנמל תל אביב בשעה 6:29 בבוקר. אותה שעה בה התחילה המתקפה באותה שבת שחורה.
כמו בכל שבת, עלה יבגני פירוגובסקי, ממשפחתו של אביתר על הספסל, הפעם חמוש במיקרופון וברמקול, כדי שכולם ישמעו. ההתרגשות ניכרה בקולו, והוא סיפר על אביתר: "אביתר בן 23 מכפר סבא, בן של גליה ואבישי, אח של עילי ויעלה, נגן גיטרה מוכשר שחולם ללמוד הפקה מוזיקלית. אביתר נסע לחגוג ב-NOVA עם שלושה חברים - גיא, רון ועידן. כשהמתקפה התחילה הם הצליחו לעזור לאחרים וניסו לברוח. במהלך הבריחה רון ועידן נרצחו באכזריות ואביתר וגיא חברים מגן נחטפו ביחד לעזה".
"כחלק מהפעילות של המשפחה אנחנו מובילים את הריצה הזאת. בעוד יומיים אנחנו מציינים שנה לאסון הנורא ביותר שידעה המדינה שלנו ומגיע לנו כעם להחלים ולבנות את עצמנו מחדש, וזה יכול לקרות רק כשהיקירים שלנו יהיו בבית, לא נוכל להתקיים פה בלי שנחזיר אותם. לכן אנחנו מתייצבים פה כל שבת, כדי לחבק ולחזק, לתת תקווה למשפחות וכדי לומר שכולנו מחכים שלסיפור הזה יהיה סוף טוב - סוף של החלמה, של אחדות ושל תקומה. אני באמת מודה לכם שאתם פה. בדרך כלל אנשים באים אליי ואומרים לי תודה שאני מארגן את זה, כי זה נותן לנו סיבה לתת מהמיטה בימים קשים, אבל התודה מגיעה לכם".
עילי דוד לפני הריצה | צילום: גיא דר
גם עילי דוד, אחיו של אביתר, דיבר וריגש את הרצים עם דברים שכתב לאחיו לקראת החג: "אין לי הרבה מה לומר, המילים שהתרגלתי להשתמש בהן כדי לתאר את המצב - הזוי, בלתי נתפס, מטורף לחלוטין, כבר הופשטו לגמרי ממשמעותם. את טעמו המר של יום השנה כולנו כבר מרגישים על קצה הלשון, מתכסים בענן כבד של הכחשה וחוסר אונים. המדינה מתכוננת לערב חג, לובשת חג בצל מלחמה בצפון ובדרום, כשיש 101 חטופים בידי מרצחי חמאס, ובין מתקפת טילים אחת למשניה. ואני שואל - איזה חג? לחטופים יש חג? האם יש שנה טובה בלעדיהם?"
"אני כבר לא יודע לתאר את התחושה, רק המשפחה שלי יודעת מה אני מרגיש, רק משפחות החטופים יודעות, לא מבינים גם חבריי הקרובים ביותר, ובדרך כלל גם אני לא מבין מה עובר עליי. ותכף זה ייגמר ויחזרו החיים... לא מבין איך נוקפים הימים ואביתר עדיין שם. הרבה אנשים באים לחזק אותי, חזקו את החטופים, לא אותי, הם אלו הנתונים במחשכי גיהנום. הקושי שלי מתגמד מול הקושי שלו. רק החיבוק של אביתר נגד עיני. מחכים לך בבית, כבר הרבה יותר מדי זמן".
אחרי דבריו של עילי, שרו ההמונים יחד את "התקווה". לא כולם באותו סולם, לא כולם באותו קצב, אך כולם עם אותה כוונה, מכל הלב, ועם תקווה אמיתית ותפילה להשבתם. אחרי השירה יצאו בזה אחר זה הרצים לדרכם. כל אחד כפי יכולתו - במרחק ובקצב שהוא מסוגל. גם בשבת הבאה הם יהיו כאן, ובכל שבת - עד שכולם בבית.
יעל ארד לפני הריצה | צילום: גיא דר