1. מכבי חיפה. אחרי שלא שותף נגד מכבי תל אביב (פשוט כי לא היה שם את הקטע הזה של לשחק שתי מחציות), גיא מלמד ערך אתמול את הופעת הבכורה שלו במכבי חיפה. איך היה? קומסי, קומסה - כמו ששר סטפן לגר. מלמד לא ממש הצליח לבטא את עצמו - רק בעיטה אחת לשער, שהלכה מחוץ למסגרת - ושער שנפסל בנבדל מוצדק; זו כל התרומה שלו ב-68 הדקות שבהן היה על הדשא.
וזה קשור קשר הדוק לדינמיקה שאליה מלמד נכנס במכבי חיפה - כזו שבה יש חלוץ שהתרגל להיות "האלפא", וזהו מלך שערי הקבוצה דין דוד. בדקות הראשונות, דוד נראה כמי שלוקח את המשחק בכוח לעצמו - שלוש ההחמצות הראשונות שלו היו ממצבים שבהם הוא יכול היה לפרגן למלמד (זוכרים את אצילי ושועה?), אבל הוא ראה רק את השער. לרגעים מסוימים, מלמד ודין דוד לא נראו כמו שני חלוצים שאמורים לעבוד ביחד להצלחת הקבוצה - אלא כמעט בתור מתחרים, כל אחד על תואר מלך השערים של הליגה.
וזה האתגר המשמעותי ביותר שיש לברק בכר, אם הוא רוצה שמכבי חיפה תצליח. מאז שפרנטזדי פיירו עזב לא.א.ק אתונה, דין דוד התרגל להיות ה"תשע" האמיתי היחיד (עם כל הכבוד לעומר דהן). לדוד היה את הביטחון שלו, את המעמד שלו, ואת איזור הנוחות - שבמקרה היה גם רחבת ה-16. הכניסה של מלמד לתמונה בהכרח מערערת את המצב הזה, ובכר יהיה זה שיצטרך לבנות מחדש את הדרך שבה השניים האלה יוכלו לשחק ביחד. וזה עוד לפני שבכלל התחלנו לדבר על ריקרדיניו.
2. ב"ש. ואם בחיפה האתגר הוא חיבור, בבירת הנגב - האתגר הוא ניתוק. ניתוק מרעשים. ניתוק מהלחץ שמתחיל להתגבר עליה, כמי שרצה לאליפות. ההפסד שלה לריינה אינו טרגדיה (ספורטיבית), וכדאי מאוד לקחת אותו בפרופורציה הנכונה - רן קוז'וך בהחלט היה חותם על עוד רצף של 19 משחקים בכל המסגרות ללא הפסד, ואז במקרה להפסיד - בטח ליריב עיקש כמו מכבי בני ריינה.
ובכל זאת, הנה השיעור הכי חזק לגבי העונה הזו ומאבק האליפות הייחודי הזה: בפעם היחידה אחרי כ"כ הרבה זמן שב"ש מועדת, היא עלולה - בסוף השבוע הזה - לאבד את כל היתרון שצברה. בתרחיש הסביר שבו מכבי תל אביב מנצחת את בית"ר בשני ומקבלת ניצחון טכני (שמגיע לה) על מכבי חיפה בבית הדין ברביעי, אנחנו בשוויון מוחלט. 47-47. באר שבע בראש הטבלה רק בגלל הפרש שערים.
לופז. יש גם משחקים כאלה (מאור אלקסלסי)
וזו המשמעות של להתמודד עם קבוצה חזקה ועמוקה כמו מכבי תל אביב הנוכחית. אירופה מאחוריה, אין לה גביע (בניגוד לשאר היריבות בצמרת - ב"ש, מכבי חיפה ובית"ר), כך שהיא תהיה מרוכזת רק במטרה אחת - והיא להשאיר את האליפות אצלה בבית. היא אמנם איבדה תואר, אבל הסיכוי שלה לשמור על התואר שלה עלה מאוד.
ורן קוז'וך עכשיו יצטרך להתמודד עם משהו שלא היה עליו העונה - וזה לחץ אמיתי. באר שבע התחילה את העונה הזאת בנקודת שפל - אחרי ההדחה מאירופה ואיזה חצי פנצ'ר בגביע הטוטו, אף אחד לא ציפה מהם לפתוח כמו שפתחו. משם, הם עלו על גלי המומנטום. עכשיו, מגיע האירוע שבאר שבע ידעה שיבוא מתישהו - וזה המשבר. וכשהיריבות שלה לצמרת אורבות, היא תצטרך להוכיח שהיא באמת עשויה מחומר של אלופה - ולא מחומר של אפיזודה חולפת בצמרת, ששוב תסתפק במקום השלישי ובכרטיס לקונפרנס ליג.
3. אשדוד. חלון ההעברות אמנם מסתיים רק ביום חמישי (ואלוהים יודע כמה חמישה ימים זה נצח במונחי הכדורגל המשוגע שלנו), אבל נדמה לי שאפשר לתת בהם סימנים: ואם בית"ר ירושלים עשתה את המוב של החלון (הביאה את הישראלי הטוב ביותר שאפשר להביא), הרי שאת התהליך החיובי ביותר - עשתה דווקא מ.ס. אשדוד.
אשדוד, שפתחה את העונה לא טוב, הבינה מה הבעיות שלה - ופעלה בהתאם. היא שדרגה את החלק האחורי שלה (עם שוער חדש, שלכל הפחות יהווה תחרות לאריאל הרוש בעונה לא טובה), ובעיקר הוסיפה לו ניסיון - בדמותם של ניר ביטון ואופיר קריאף, שני שחקנים מבוגרים יחסית שמכירים את הליגה היטב. ובגזרת הברק, היא הביאה את אורי עזו - שיכול להוות כלי נשק נוסף, לצידו של חמודי כנעאן (שמשחק שבוע כן שבוע לא, ובשבוע הבא לא - כי הוא קיבל כרטיס אדום לא חכם, בלשון המעטה).
וכן, אשדוד כרגע מתחת לקו האדום - ואחרי שהיא איבדה יתרון כפול מול מכבי פ"ת, היא עדיין במינוס של חמש נקודות. אבל יש עוד זמן, ובעיקר נראה שלאשדוד יש את כל הכלים כדי לשרוד בליגה - וכשמביטים במקביל על חדרה, שלא מצליחה לנצח, ועל הקריסה של סכנין - בעיר הנמל בהחלט אפשר להיות אופטימיים. לפחות בינתיים.
המנצח: דיא סבע. עוד שבוע עובר, ואחד המועמדים החזקים לתואר שחקן העונה - ממשיך לתת את שלו. סבע הגיע אתמול ל"דאבל דאבל" - 12 שערים ו-10 בישולים, ועשה את זה הכי מהר מאז... יוסי בניון. נדמה לי שגם סבע קצת יצטנע בהשוואה לבניון, אבל המשמעות שלו עבור מכבי חיפה 2024 דומה מאוד למשמעות של בניון למכבי חיפה ההיא, של תחילת המילניום. בעיקר בשל העובדה שכשלכל היתר לא הולך, הוא לוקח יוזמה - ופשוט מביא נקודות. על הגב.
סבע. שחקן העונה? (אלן שיבר)
המפסיד: קומץ מאוהדי מכבי חיפה. כי אם דיברנו על הלחץ, רק תדמיינו איך היתה נראית הטבלה - אלמלא ההחלטה המטופשת, חסרת האחריות, לפוצץ את המשחק מול מכבי תל אביב. אם למכבי חיפה היו עוד שלוש נקודות במצב הנוכחי (כמובן, בהנחה שהיא מנצחת את מכבי ת"א), היו לה עכשיו 45 נקודות - לעומת 47 של באר שבע. בסך הכל שתי נקודות - פער שאפשר לסגור במחזור אחד. במקום זה, יכול מאוד להיות שבסופו של תהליך - הפער שאמור היה להיות שתי נקודות, עשוי להיות שש (הפסד טכני פלוס, אולי, הפחתת נקודה). וזה המקרה שבו ארגוני אוהדים מעדיפים את האינטרס האישי שלהם - ורק את האינטרס הזה - על פני טובת הקבוצה. וזה אתגר לא קטן עבור המועדון, בטווח הקצר - והארוך.
המספר החזק: 6 ו-7. מאז תחילת הסיבוב הראשון, בני סכנין צברה רק שש נקודות וכבשה רק שבעה שערים בשמונה משחקי ליגה. לשם השוואה, עירוני טבריה צברה באותו פרק זמן 11 נקודות. ואם מורידים את סטיית התקן של המשחק באשדוד, שבו היא כבשה חמישייה וניצחה - בשבעה משחקים, יש לה שני שערים ושלוש נקודות. פרשת סטפן אומאונגה היתה אולי הסימפטום שמתחיל את הירידה החדה של סכנין, שאם לא תיעצר באיזושהי דרך - עלולה להביא אותה שוב לליגה הלאומית, בפעם הראשונה מאז שאבו יונס נשבע לנו ש"אין קורונה בסכנין".
השם החם: אורי עזו. נכון, צריכים להיות מאוד זהירים, וזו רק ההתחלה, ולא לנפח לו את הראש ויאדה יאדה יאדה. אבל אנחנו כאן לא בתור מנהלי קריירה - אלא סתם בתור אוהבי כדורגל ישראלי. וככאלה, איזה כיף זה אורי עזו - מתחילת העונה, זה קרה במגרשים המאובקים של הלאומית; אתמול, זה קרה סוף סוף גם בליגת העל. ועם כל הדיסקליימרים והזהירות המתבקשת - עזו נראה כמו עוד כישרון חייתי שצומח במחלקת הנוער של מכבי תל אביב. ובעיקר, כמו שחקן אחר שהגיע משם והיום משחק באוסטריה, אפשר לזהות מהשנייה הראשונה דבר אחד: חוסר פחד.
אל תשכחו: שהיתה לנו שבת מלאת גולים מדהימים. גיא בדש, סקו באנגורה, עידו כהן, חמודי כנעאן, ינאי דיסטלפלד - וכמובן הגול המהמם של אורי עזו. ויותר מקובץ של שערים יפים, בעיקר יש כאן המון רעב - בין אם זה משחקנים צעירים שמתדפקים על הדלת, ובין אם זה משחקנים טיפה יותר מבוגרים שרוצים להוכיח מחדש שהם כאן ושהם ראויים לזה. מאבק אליפות מרתק ועמוק, מאבק תחתית שרק מתחיל להידלק ובאמצע כמויות של כישרון ורוח נעורים - אחלה עונה יש לנו בינתיים בליגת העל 2023/24. רק שימשיך ככה.