1. ב"ש. בסופו של דבר, הסיפור של העונה הזאת יהיה ויישאר הפועל באר שבע. הקבוצה החזקה שבנה רן קוז'וך העונה, בתנאים לא פשוטים אחרי שנכנס לנעליו הענקיות של אליניב ברדה (ואחרי הדחה די מביכה מאירופה), היא חזקה יותר מהכל. חזקה יותר מהנחות היסוד, חזקה יותר מהספקות, חזקה אפילו מהתחזית שלי כאן - שדיברתי על מכבי תל אביב בתור פייבוריטית לאליפות.

באר שבע של 2024/25, בין אם היא תזכה ובין אם לא, היא גוף שמצליח לשמור על יציבות נגד הכל - היא מצליחה לצאת מבורות, היא מתמודדת גם עם משחקים קשים והיא הצליחה לנער מעצמה את המשבר שכולם חשבו שיגיע - אחרי ההפסד לריינה, היא השיגה שני ניצחונות ושניהם על האפס. אליפות היא העסק של היציבים, ולא בהכרח של המוכשרים. ובאר שבע היא קודם כל יציבה לאורך זמן.

כולם דיברו על הסיבוב הזה בתור סיבוב שהוא אתגר לב"ש - סיבוב שבו, בניגוד לקודם שבו היא אירחה את רוב המשחקים, היא תצטרך להתמודד עם רוב של משחקי חוץ. הסיבוב כמובן עוד לא הסתיים (לב"ש יש עוד ביקור בטדי נגד בית"ר ומשחק נגד מכבי חיפה), אבל אחרי עשרה מחזורים מ-13 אפשר כבר לתת סימנים - והם שלא כצעקתה.

לפי הנתונים, באר שבע שומרת על אותם אחוזי הצלחה - בדיוק כמו בסיבוב הראשון. 82% אז, ו-82% עכשיו. כל מי שחשב שתהיה ירידה מסוימת, או "לחכות למשבר שיבוא" - התבדה. יש בהפועל ב"ש משהו יציב יותר, שלועג גם לתחזיות האלה. אופי של קבוצה, שלא נראתה הרבה זמן בטרנר. אולי מאז הקבוצה ההיא, לפני תשע שנים.

אז כן, אוהדי באר שבע, אני לא אשתמש כאן במילה האסורה שמתחילה ב"א'". ויכול להיות שזה לא יקרה - ב"ש מתמודדת עם קבוצה גדולה וחזקה כמו מכבי ת"א, והפלייאוף הוא ארוך ומלא מהמורות. אבל צריך להודות שיש כאן משהו שלא ראינו הרבה זמן - בבאר שבע, או בכלל. וזה ראוי להערכה, גם אם בסוף לא תהיה אליפ... סליחה. לא התכוונתי.

תחלמו בגדול (דני מרון)

2. בית"ר. לא פעם כתבתי כאן על חוסר היציבות המובנה שיש בבית"ר ירושלים. בניגוד למועדונים האחרים, בבית"ר יש משהו הרבה יותר פראי - לטוב ולרע. הם מועדון שמסוגל להגיע לגבהים בלתי נתפסים, אבל גם לצלול לתהומות מאוד משמעותיים. בדיוק כמו ההבדל בין הניצחון המפואר על מכבי תל אביב בטדי, או מכבי חיפה בסמי עופר - לארבע שקיבלה מריינה, או לשלוש שקיבלה מהפועל חיפה.

בסופו של דבר, אחרי סיבוב חלומי - שבו היא הגשימה כמעט הכל, הסיבוב השני זורק את בית"ר בחזרה למציאות. אחרי 66% ב-13 המשחקים האחרונים, בעשרת המשחקים בסיבוב הזה היא רק ב-50%. היא הפסידה את אותה כמות משחקים כמו בכל הסיבוב הקודם (וזה עוד לפני דרבי והפועל ב"ש - משחקים שהיא בדרך כלל מפסידה), וסופגת כמעט את אותה כמות שערים (16 בסיבוב הקודם, 15 עכשיו).

אם אחרי הסיבוב הקודם, מישהו עוד דיבר ופינטז על אליפות - הסיבוב השני, שבו היא אירחה פחות בטדי ודיממה הרבה יותר נקודות, הבהיר לה שזה לא הולך לקרות. והסיבה העיקרית היא שלאורך הזמן ההתלהבות והטירוף הרבאק לא יכולים להחזיק מעמד.

לא כל יום יהיה לך מכבי בטדי עם 30 אלף איש, לא כל פעם תוכל לבוא לסמי עופר ולתת עקיצות מדהימות. אליפות היא לא רק זוהר, היא עבודה יומיומית קשה של ליקוט נקודות ממשחקים קשים, במגרשים קשים, מול יריבות שעושות לך את המוות.

היסטורית, בית"ר הצליחה כשלצד היסודות הפראיים שלה - היה גם עמוד שדרה מברזל. ואת זה, לצד הברק (תרתי משמע) שיש היום בבית"ר עם אצילי ושועה, היא תצטרך לספק - אם היא באמת רוצה להגיע למטרה שעליה היא חולמת. בינתיים, היא צריכה לשמור על המקום שלה בין ארבע הגדולות - וללכת בכל הכוח על הגביע.

ההתלהבות לא מחזיקה מעמד לאורך זמן (מאור אלקסלסי)

3. אשדוד. אם יש קלישאה שנהוג לומר במחוזותינו, היא ש"אין מהפכות בינואר". חלון ההעברות החורפי, בדרך כלל, הוא חלון של איזון עדין - להביא שחקן או שניים, לתקן עמדה בעייתית, לשפר את מה שבסך הכל בסדר אבל צריך עוד איזה פיקס קטן. ואז באה מ.ס. אשדוד, והופכת את זה על פיה.

כי אשדוד בנתה את עצמה כקבוצה חדשה, כמעט מאפס. אותם מדים, אותו סמל על החזה - אבל משהו אחר לגמרי. היא הביאה שוער חדש, היא ייצבה את חוליית ההגנה ובהתקפה היא הביאה את אורי עזו (איזה כיף זה אורי עזו!), שבכל שבוע מתיז ניצוצות על הדשא. אשדוד הקודמת נראתה כמו קבוצה חסרת אופק, כזו שמקבלת שערים בצרורות - אשדוד הזאת כובשת אותם.

וצריך להכניס את זה לפרופורציות - אשדוד עדיין מתחת לקו האדום. אבל לפחות ברמת האנרגיות וגם ברמת האיכות, כשמסתכלים על עירוני טבריה והדלות שיש בה (בעיקר בחלק הקדמי), מזהים מהפך בדרך. אשדוד הזאת, לדעתי, טובה מכדי לרדת ליגה. ובסופו של דבר, הפער לטובתה של אשדוד יבוא לידי ביטוי גם בטבלה.

המנצח: תיאמוקו דיארה. זה לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר הפועל חיפה הצליחה למצוא פיתרון מסוים להיעדרות של גיא מלמד - והוא מגיע דווקא מהכנף, בדמותו של הקיצוני ממאלי. אתמול נגד בית"ר, הוא חווה משחק התקפי מושלם - שער, בישול וסחיטת פנדל - ומתחיל להביא את התכל'ס שחיפה חיפשה, בדרך לעוד עונה בפלייאוף העליון.

המפסידה: חדרה. מאז שהקבוצה הזאת הצליחה לעלות לליגת העל (לפני שש שנים!), כל שנה יש תחושה שהפעם חדרה נופלת - והיא בדרך כלל מצליחה לגרום לנו להתבדות. עשרה מחזורים לסיום העונה, נראה שלחדרה נגמרו הנסים - ודווקא המשחק הטוב יחסית שהיה לה, שנגמר עם החמצות אינספור והפסד ביתי לק"ש, אולי הוא הסמל הכי מובהק לקבוצה שכנראה דינה לרדת. ואולי זה גם חשבון נפש למי שהחליט לחסוך על מאמן בעל שיעור קומה, במאבקי התחתית הקשוחים.

עזו. אשדוד נבנתה מחדש בינואר (קובי אליהו)

המספר החזק: 0 מ-4. סמלי מאוד שדווקא בשבוע שבו בית"ר ירושלים מאריכה חוזה עם ירדן שועה, מתברר על הדשא כמה היא זקוקה לו. מתוך 23 משחקי ליגה העונה, בארבעה בלבד ירדן שועה שיחק פחות מ-60 דקות. טבריה בחוץ, ב"ש בחוץ, נתניה בחוץ, הפועל חיפה בחוץ. המאזן - 0 נקודות מ-12! ארבעה משחקים, ארבעה הפסדים. בארבעת המשחקים הללו בית"ר כובשת שלושה שערים (אחד מהם בפנדל) וסופגת 11. בקיצור, בית"ר לא ממש יכולה בלי מספר 7 שלה - ואולי גם זה משהו שהיא תצטרך לחזק, אם היא באמת רוצה להצליח לאורך זמן.

השם החם: חמודי כנעאן. כפי שאמר עמיתי אבי אטיאס (וגם יונתן נמרודי, בהקשר אחר) - שחקן שיש לו שני מצבים בלבד. או "איך הוא משחק פה", או פצוע ויושב בחוץ. לשמחתה של אשדוד, אתמול נגד ריינה ראינו את הצד החיובי של כנעאן: צמד ובישול בניצחון 1:4, שמוכיח שכשהוא מפוקס (ובעיקר בריא), הוא חתיכת מטאור של כדורגל. ואשדוד, איתו ועם עזו, יכולה לעשות עוד הרבה דברים יפים - אפילו בעונה הזאת.

אל תשכחו את: יאיר הורן. אתמול, אחרי 498 ימים (מספר שבלתי נתפס אפילו לכתוב), הורן חזר משבי ארגון הטרור חמאס - אל חיק משפחתו. אבל בתוך סערת הרגשות, החלטה אחת שלו תפסה לי את הלב - ובאמת ששמה פרופורציות נכונות (וטובות מאוד) להכל. זו היתה הבקשה שלו מהמסוק הצה"לי שלקח אותו מעזה - לעשות סיבוב אחד מעל אצטדיון טרנר בב"ש. בכל זאת, יש משחק עוד שעה.

כי יאיר הורן, לצד היותו איש משפחה, היה פשוט אוהד. אוהד של הפועל באר שבע - כזה שיש בו, את האש שיש בכל מי שקורא את המאמר הזה. את האהבה והתשוקה לקבוצה שהיא הכל עבורו. משהו שהוא לא רק מפלט, אלא החיים עצמם - כמאמר הקלישאה. והדבר הכי טבעי לעשות ולחזור אליו, גם רגע אחרי שאתה חוזר מהתופת של עזה.

הכדורגל הישראלי הוא דבר שלא פשוט לאהוב. בהרבה רגעים, הוא מבאס דווקא את מי שאוהב אותו יותר מכל. הבעיות מוכרות וכבר נכתבו לעייפה על ידי כולם. אבל הרגע הקטן הזה של הורן הוכיח למה בכל זאת, אין כמוהו בעולם. עם כל החארטות שיש בדרך.

זאת האהבה שהביאה 40 אלף אוהדי מכבי חיפה ללווייה של חייל בודד. זאת האהבה שגרמה לאוהדי קבוצות שבדרך כלל אוהבות לריב, להתאחד סביב הקריאה "החזירו אותם הביתה". זאת האהבה שחיברה את אוהד מונדר הקטן, וגרמה לו לחזור הביתה כמנצח גדול. זו המחווה של בית"ר למשפחת ביבס, או הסרטון של אמילי דמארי לפני משחק של מכבי תל אביב. דוגמאות יש מלא (וסליחה ממי שלא הוזכר).

הכדורגל הישראלי, על כל הפאשלות שיש בתוכו, הוא האהבה הגדולה שהיא כוח מניע. ואל תתנו לתופעות השליליות להסתיר את פניו האמיתיות, והטובות, של הענף הזה. הוא לא רק בריחה או "אסקפיזם" (מילה מאוסה) - הוא הסמל המובהק לשפיות, לאש הקטנה שאף אחד לעולם לא יוכל לכבות. אפילו לא 498 ימים בשבי של ארגון טרור אכזרי ושפל.

תחזירו אותם הביתה.

חזרה למציאות: ההכרה הכואבת של בית"ר