נייט רובינסון: "רציתי לשוב להפועל תל אביב ולסיים בה את הקריירה"

לפעמים תסריט החיים משוגע יותר מכל סרט או ספר שיצא אי פעם, תשאלו את נייט רובינסון. עם 175 סנטימטריו שינה רובינסון לאורך 11 שנותיו ב-NBA את התפיסה לגבי איך אמור להראות שחקן בליגה הטובה בעולם, וזכור לנו - אוהדי הכדורסל בישראל - כאחד השחקנים הגדולים שנראו כאן אי פעם, כאשר ב-2016 הימם את המדינה כולה עם חתימה סנסציונית בהפועל תל אביב.

רובינסון פרש ממשחק ב-2017, אבל אחרי שסיים את הקרבות על המגרש הוא נאלץ להתפנות לקרב החשוב ביותר - הקרב על חייו. האמריקאי, שלאורך כל הקריירה התמודד עם בעיות בכליות, הגיע למצב קיצון לפני כארבע שנים, סבל מאי ספיקת כליות ונאלץ להעביר את הזמן מאז בטיפולי דיאליזה קשים ששמרו אותו בחיים עד שנמצא לו תורם. הרגע הגדול של רובינסון, הרגע בו הרים אליו הרופא את הטלפון והודיע לו שיקבל כליה הגיע ממש לאחרונה, ובחודש פברואר האחרון אקס הפועל תל אביב עבר השתלה מוצלחת בבית החולים.

עכשיו, הוא מדבר על הכל בראיון בלעדי לערוץ הספורט. רובינסון סיפר על הקרב על החיים, הפחדים בדרך, והבכי לאחר שקיבל את הבשורה לה המתין. הוא גם נזכר בחתימה בהפועל תל אביב ובטראש טוק של רז ניסים כהן באותו רגע ויראלי על גדות נהר הירקון, וחשף: "רציתי לפרוש באדום".

עברת כל כך הרבה בשנים האחרונות, איך אתה היום?
"אני טוב, אני עובד, משתפר. אני נהנה מהחיים, קיבלתי הזדמנות שנייה עבורם ואני מנסה לקחת את הכל לאט בשבועות הראשונים, לראות איך זה מסתדר. אני נהנה מהחיים ונהנה מהילדים שלי".

אני מניח שאחרי כל זה, הרבה דברים נראים אחרת...
"כן, החיים נראים שונה עכשיו. כשאתה מקבל הזדמנות שנייה בחיים, אתה רוצה לעשות את הדברים בצורה הנכונה. אני רוצה לקחת את זה יום אחרי יום, זו הייתה דרך קשה בשבילי אבל אני יודע שאלוהים הוא אלוהים, הידיים שלו עוטפות אותי. אני רוצה לעשות את הדברים בצורה הנכונה, אני רוצה לחיות חיים ארוכים, להנות ולראות את הילדים שלי גדלים, להיות סבא יום אחד. עכשיו אני נהנה מהעובדה שאני יכול לצאת החוצה ולעשות דברים".

תספר קצת על מה שעברת בבקשה
"קשה להסביר מה זה דיאליזה, קשה להשוות את זה למשהו אחר. כשאתה חווה אי ספיקת כליות מה שקורה זה שהן מפסיקות לעבוד ואתה צריך לעבור דיאליזה בה המכונה עושה מה שהכליות עושות - מנקה את הרעלים מהגוף שלך. הכליות שלי כבו ולא עבדו יותר. הייתי צריך לעשות דיאליזות של ארבע שעות. זה תהליך בו המכונה מנקה לי את הדם, ומכניסה בחזרה את הדם הנקי. זה היה תהליך ארוך מאוד, אתה חייב להידקר בשני מחטים שלושה ימים בשבוע. אז זה ארבע שעות בכל יום כזה, 12 שעות בשבוע של דיאליזות - אלו היו החיים שלי במשך ארבע שנים".

החלק הפיזי נשמע נוראי, החלק הנפשי בטוח קשה לא פחות. לא?
"החלק הנפשי היה החלק הכי קשה עבורי. היו פעמים שרציתי לוותר, אבל מעולם לא ויתרתי על שום דבר בחיים. אז מבחינה מנטלית זה היה לי טבעי לעבור את זה בסוף, לוותר זו הדרך הקלה החוצה ולא רציתי את זה. אתה חייב שתהיה לך מערכת תומכת, בלי מערכת תומכת לא חושב שהייתי יכול לעבור את זה. אמא שלי הגיעה וישבה איתי, סבתא שלי הגיעה וישבה איתי - היו לי אנשים שהגיעו לדיאליזות מוקדם בבוקר וישבו איתי שעות. זה עזר לי מאוד, לא הייתי עובר את זה אם הן לא היו מגיעות לראות אותי בזמן שאני צריך אותן יותר מתמיד. אתה צריך משפחה טובה וחברים טובים, שיגרמו לכך שיהיה שווה להלחם על זה".

גילו לך את הבעיה בכליות אי שם בשנות ה-2000, בתחילת קריירת ה-NBA, נכון?
"כן, אני מתמודד עם זה כבר עשרים ומשהו שנים. כשהייתי ב-NBA הכליות שלי עוד לא כשלו, אז עוד הייתי בריא יחסית. לקחתי הרבה תרופות ובדקנו איזה מהן עובדת ואיזה לא. מצאנו תרופות שעזרו לי מאוד באותה תקופה. אני ניסיתי לשמור על לחץ הדם הכי נמוך שאפשר כי אם הוא היה גבוה מדי לא היו נותנים לי לשחק. הייתי צריך להרגע כשהם בודקים אותי, וכשבדקו אותי הייתי צריך להיות עד רף מסוים. הצלחתי תמיד, אז שיחקתי. זה היה משחק ששיחקתי לפני כל משחק - לוודא שלחץ הדם נמוך כדי שאוכל לשחק. אתה יודע, לפני שאתה נכנס למשחק אתה מתמודד עם אגרסיות, החרדה עולה, לחץ הדם אמור להיות גבוה. בכל פעם שהגעתי לאולם הלכתי לרופא שיבדוק אותי, הלכתי להתחמם ואז המשכתי למשחק".

בכנות, לא פחדת מזה?
"לא ממש פחדתי מזה, אמרתי להם שאם אמות על המגרש - לפחות אני עושה משהו שאני אוהב תוך כדי, אז לא הייתי מאוד מודאג מזה. הדבר היחיד שהייתי מודאג ממנו זה שאם אמות - לא אוכל לראות יותר את הילדים שלי. זה הפחיד אותי בטירוף. בשבילי, ידעתי שאם מה שאמור לקרות זה שאני אלך, אז זה מה שאמור לקרות".

מה הכי אהבת בישראל?
"הדבר הכי מגניב בישראל זה להגיע לירושלים. למקום בו ישו היה. האנרגיה שזה נתן לי, לדעת שישו באמת הלך ברחובות האלה, זה היה מגניב כל כך לראות. תמיד רציתי ללכת לנהר הירדן, לראות איפה ישו הוטבל. זה היה יכול להיות מגניב, אבל לא נתנו לנו ללכת לשם כי זה היה ביום של משחק ולא היה זמן".

אתה אומר ירושלים, אני אומר 46 נקודות...
"וואו כן, המשחק הזה היה אדיר. זה היה מגניב, כי לדעתי האוהדים יצרו את כל זה. הם משוגעים. הם קפצו, רקדו וצעקו לאורך כל המשחק - גם בפסקי זמן, הם לא ישבו לרגע. זה היה מגניב בגלל שבאמריקה הקהל רגוע מדי - שם יושבים עם הבירה והפופקורן. אבל אחי, לא המקרה אצל אוהדי הפועל, הם צרחו ורקדו. הם גרמו לי לרצות להמשיך לזרוק ולהמשיך לקלוע. זה פשוט היה כיף".

אגב תגיד, אתה זוכר את רז ניסים כהן? זה שאמר שהוא יקח אותך באחד על אחד...
כן, הבחור הזה דיבר די הרבה חרא. זה היה מצחיק כי זה הפך לוויראלי. הבחור היה די טוב האמת, ראיתי אותו משחק ויש לו יכולות. אבל הוא דיבר הרבה חרא על זה שהוא ינצח אותי".

שיחקתם אחד נגד השני?
"לא, אבל אם היינו משחקים אחד על אחד הייתי מפרק לו את הצורה. זה היה נגמר ב-0:21".

צפו בכתבה עם רובינסון מתוך חמישיות >>

אתה יודע שהפועל קרובה לזכות ביורוקאפ ולהגיע ליורוליג? הם צריכים עוד ניצחון אחד על גראן קנריה
"אלוהים אדירים, הם בדרך לזכות? זה הולך להיות משחק טוב, ואני הולך על הפועל - היא הולכת לזכות ביורוקאפ. תגיד להם שאני מוסר להם בהצלחה".

אתה עוד עוקב אחרי הקבוצה?
"ראיתי שפטריק בברלי שיחק שם. זה היה די מגניב לראות את זה".

נכון, ובכל זאת, הוא עזב באמצע העונה. אתה לא חושב שיש פערי גישה שלפעמים בלתי ניתנים לגישור במקרים כאלה בהם וטרנים של NBA מגיעים לאירופה?
"יש הרבה הבדל בדרך בה עושים דברים באירופה לבין איך שעושים דברים באמריקה. לפעמים שחקנים מתנגחים במאמנים כי המאמנים רוצים לשלוט בהכל - במיוחד בדקות. אנחנו, האמריקאים, לא רוצים לצאת מהמגרש. אנחנו רוצים לשחק כל המשחק, ובאירופה משחקים רק 20 דקות במשחק ובעיניי זה פשוט לא מספיק".

אתה רוצה לאחל משהו לאוהדי הפועל ת"א?
"אני רוצה להגיד לאוהדים של הפועל שאני מתגעגע אליהם מאוד, ואני מאחל להם המון בהצלחה בגמר".

יש סיכוי שהם יראו אותך מתישהו בעתיד במשחק שלהם?
"אני מקווה שהם יראו אותי מתישהו בישראל, אני מקווה שאגיע למשחק או שניים. יכול להיות שאגיע, אני לא יודע, ברגע שהרופא יאשר לי לטוס אני אהיה חייב לעשות את הדרך ולראות את האנשים".

ולסיום, מה נאחל לנייט רובינסון?
"תתפללו לאריכות ימים, שאחיה להרבה מאוד זמן, זה מה שאני רוצה בחיים שלי".