ב-16 באפריל 2018, עלינו ליגה בפעם השנייה. 0:3 על אחי נצרת, פער של 19 מקטמון, וניסן ניסנוב שאומר שהתקציב שלנו יהיה ה-4 בגודלו בליגת העל. 16 באפריל 2018, 7 שנים, 7 השנים הרעות. 7 שנים בלי ניצחון בדרבי. 7 שנים של קהל הכי טוב בארץ לקבוצה שבמקרה הטוב אפשר היה לקרוא לה משעממת.
אז הנה שוב עלינו. העלייה השלישית. ניסנוב כבר לא שם, אפילו לא ביציע. על הקווים ברדה, מאחוריו המנהל הכי טוב בכדורגל הישראלי גיא פרימור, ליד הברז – ספרא. אם ספרא רוצה, אנחנו התקציב הרביעי בגודלו בפרמייר ליג. לא צריך, אפשר קצת פחות. רק צריך לארוז את המילה "תהליך", ולצאת לדרך.
חוזרים לא כדי להיות משעממים. חוזרים כדי להיות למעלה, ממש למעלה. לא מזמן שמעתי איזה מליקה אחד, שכנראה שיחק פעם במכבי, אומר שהפועל לא תנצח בדרבי גם בעוד 100 שנה, או משהו כזה. צילמתי מסך. אני מנחש שאנחנו בעידן חדש. כזה שבו לא נפסיד בכל תחרות על שחקן טוב, כזה שבו לא יהיה עוד דוידה כזה שיהפוך ביום אחד מאדום צהוב בגלל כמה ירוקים. חזרנו כדי להתמודד. חזרנו כדי לנצח.
לא נבהלתי מה-5:1 נגד באר שבע, אלה לא הפערים באמת. צריך התאמות וצריך בעיקר זרים, אבל בעיקר צריך ניהול. מין פטנט כזה שלא היה אצלנו מאז ימי קשטן-תאומים. אני חושב שספרא מבין את זה. אני בטוח שברדה ופרימור יודעים איך.
שמחת העלייה הייתה מאופקת יותר מזו של נתניה בניצחון על באר שבע, או של טלי גוטליב בהודעת ההתפטרות של רונן בר. זו שמחה של אנשים שמבינים, שנגמר רק פרק א' במסע חזרה. אוהדי הפועל מצווים בפסימיות, אבל אני מתעקש הפעם להיות אופטימי. העלייה השלישית היא הפעם עלייה לצורך עלייה. חכו ותראו.
אה, ומתי הדרבי?