יום הזיכרון מנקודת המבט שלי זה יום שונה מכל הימים האחרים. הכל סגור, אנשים עצובים, זוכרים את הימים האלה, כל הסיפורים ששמענו על מה שקרה פה במדינה. זה שובר לב.
מי שמגיע למשחקים של בית"ר ירושלים מחפש קצת שמחה בחיים, ואנחנו שמחים לתת להם אותה. מדהים מה שבית"ר ירושלים עושה בהסברה ובהנצחה. מאז שבאתי, ומאז תחילת המלחמה. זו ממלא את הלב שלי לראות שאנחנו מנסים לעזור לאנשים האלה שנמצאים במצבים קשים.
אם אתה מדבר עם מישהו מפורטוגל ואתה מספר לו מה שקרה במדינה, הוא ישתגע. זה משהו שמייחד את המדינה. האנשים פה איבדו את הילדים והם עדיין חיוביים וממשיכים להילחם. זו המנטליות הישראליות. זה משהו מיוחד. הבן שלך הולך להילחם ואתה אופטימי שהכל יהיה בסדר. זה מנטליות מיוחדת וזה מדהים לראות את זה.
בימים האלה הפכתי לאיש הסברה עבור ישראל כי אני פה ואני רואה מה קורה בחוץ. אני יודע שישראל נמצאת בצד הנכון של הסיפור ולכן אני והמשפחה שלי כעסנו על כל מה שראינו שמוצג בתקשורת על ישראל. אנחנו רואים כמה האנשים פה טובים. זה משגע אותי לראות אנשים מדברים נגד ישראל ולכן רציתי להסביר ובהזדמנויות שיש לי אני אומר שישראל נמצאת בצד הנכון.
מאז ה-7.10 נחשפתי להרבה סיפורים נוגעים ללב, אבל אחד שממש שבר את ליבי היה זה של נטע אפשטיין, שקפץ על רימון כדי להציל את החברה שלו. זו המנטליות שאני מדבר עליה. מי יקפוץ על רימון? רק אנשים מישראל יכולים לעשות דבר כזה.
*נטע אפשטיין ז"ל שהה בממ"ד בזמן שהמחבלים חדרו לביתו שבכפר עזה. רימון שזרקו פנימה התגלגל לכיוון של חברתו, אירן. נטע קפץ על הרימון, כדי שאירן לא תיפגע, בזמן שהמחבלים ירו בו צרור של כדורים, ומסר נפשו למען הצלת אירן.
סילבה במפגש עם קרוביו של אפשטיין. העניק לאביו את הכפפות שלו (האתר הרשמי של בית“ר ירושלים)