לנצח או למות

"לנצח או למות", זה היה המסר לשחקני נבחרת איטליה לקראת טורניר גביע העולם ב-1934. זה היה המסר שקיבלו גם שאר אזרחי ארץ המגף, אז תחת הדיקטטורה הפאשיסטית של בניטו מוסוליני. לעומת הטורניר הראשון, התקלות פחתו והיו גם כמה סיפורי ספורט מרתקים. ג'יוספה מיאצה הפך לסופר-סטאר הראשון של המפעל, אוסטריה וצ'כוסלובקיה הציגו נבחרות מופלאות, אורוגוואי הגיבה בחרם משלה על המארחת ולא התייצבה וגם הפינאליסטית השניה, ארגנטינה, הגיעה עם סגל של חובבים והודחה אחרי 90 דקות בלבד. אולם, מעל האירוע כולו ריחף צילו המאיים של איל דוצ'ה, שלא הותיר מקום למעידות בכל הנוגע להצלחתה של הסקוודרה אזורה.

אחרי שמונה דיונים קדחתניים ובלי הצבעה של החברים בקונגרס פיפ"א, הוחלט ב-1932 שאיטליה תארח את המהדורה השניה של גביע העולם. כבר לאחר ההודעה הרשמית, ניצל מוסוליני את הבמה העולמית, והכריז: "לא יודע איך היא תעשה זאת, אבל נבחרת איטליה חייבת לזכות. זאת פקודה!". אם ההצהרה הזאת לא הייתה מספיק ברורה, אז השליט דאג להבהיר לנשיא ההתאחדות ג'יורג'יו ואקארו בשיחה אישית כי "הזכיה היא חובה אימפריאלית".

בניגוד ל-1930, אז נרשמה היענות נמוכה, הגישו 32 נבחרות בקשות להתחרות במשחקים. לשם כך נקבע סיבוב מוקדמות בשיטת של מפגש כפול, כאשר המארחת נאלצה להתמודד על הכרטיס לטורניר הגמר, בפעם הראשונה והאחרונה. ראשי המפלגה הפאשיסטית ודאי נשמו לרווחה כשהאזורי עברו את יוון והבטיחו את מקומם באליפות. מצרים, הנציגה היחידה של העולם שמחוץ לאירופה ואמריקה, נאלצה להגיע לירושלים למשחק על הכרטיס מול פלסטינה (2:11 למצרים בסיכום), בעוד שארצות הברית ומקסיקו התייצבו למשחק על העליה ברומא, 3 ימים בלבד לפני משחק הפתיחה.

מה שרבים לא ידעו היה שמוסוליני החל להכין את הקרקע ארבע שנים קודם לכן. 10 ימים אחרי הגמר במונטווידאו שלח הדוצ'ה נציגים לארגנטינה, שהגישו לכוכב האלביסלסטה לואיס מונטי הצעה שלא יוכל לסרב לה: חוזה ביובנטוס, במסגרתו ישתכר 5,000 דולרים בחודש ואף יקבל בית ומכונית. המשמעות הייתה ברורה: כעבור שנה יוכל הארגנטיני לקבל אזרחות איטלקית ועד הטורניר הבא איש כבר לא יחשוד. מונטי, שהיה רק אחד מתוך חמישה פריטי יבוא, הפך לשחקן היחיד בהיסטוריה ששיחק בשני גמרי מונדיאל במדי שתי נבחרות שונות. מוסוליני קרא להם אוריונדי, שחקנים ממוצא איטלקי ששבו הביתה כדי לעזור למולדת. כך הפכה איטליה לפייבוריטית.

הטורניר עצמו נערך בשיטת נוק-אאוט, כאשר במקרה של תיקו נערך משחק חוזר. במשחק הראשון התמודדה המארחת נגד ארצות הברית. רגע לפני שריקת הפתיחה התייצבו האיטלקים במרכז המגרש ומול מוסוליני ואלפים מנציגיו המאיימים של ארגון "החולצות השחורות" הניפו את ידם להצדעה הפאשיסטית, וקראו: "איטליה, דוצ'ה!". האזורי ניצחו 1:7, והמחזה חזר על עצמו לפני פתיחת כל משחק.

הדיקטטור אף דרש שיוכן גביע ענק נוסף בשם "קופה דל דוצ'ה", שנוצר במידות שיגמדו את גביע העולם של פיפ"א שעמד לצדו. לפני כל משחק קיבלו שחקני המארחת מברק אישי מהשליט, בו נכתב: "לנצח או למות. לא משנה לי איך, אבל עליכם לנצח או להרוס את היריב".
 
הפחד הוביל את שחקניו של ויטוריו פוצו יותר מהרצון להוכיח שהם ראויים לזכיה, והתנהלותם הייתה בהתאם. במשחק מול ספרד (1:1) פגעו האזורי קשות בשוער היריבה האגדי ריקרדו זאמורה, שלא יכול היה לקחת חלק במשחק החוזר. כך היה גם בהמשך מול אוסטריה וצ'כוסלובקיה. האזורי שלחו מרפקים וברכיים לגופם של השוערים על הדשא, והשוטרים האיטלקים על הקווים לא הניחו לצוות הרפואי להיכנס למגרש ולטפל בפצועים. בהיעדר חילופים לעומדים בין הקורות, עמדו הנבחרות האורחות כמעט חסרות ישע מול המקומיים.

"גורלי היה בלתי נתפש. באורוגוואי רצו להרוג אותי אם אזכה בגביע ובאיטליה היו מחסלים אותי אם לא הייתי זוכה. זה היה הרבה בשביל שחקן באותה תקופה", סיפר מונטי. "הודיעו לנו שבעקבות החלטה של הדוצ'ה נוכל לבקש כל מה שנרצה אם נזכה בגביע. כסף, בחורות, בתים, מכוניות, איזה תענוג שנעלה על דעתנו. היינו האנשים הכי ברי-מזל באיטליה, אבל אחרי שזכינו הכל השתנה".

בגמר מול צ'כוסלובקיה חזרה איטליה מפיגור בזכות שער בדקה ה-81 של ריימונדו אורסי, מתאזרח נוסף, ובהארכה ניצחה 1:2 בדרך לגביע. בשנים שלאחר הטורניר התפוגגו ההבטחות ואיתן התהילה. "אני זוכר את אנריקה גואיטה, שהמנהיגים הפאשיסטים נשאו אליו עיניים ואחר כך רצו לשלוח אותו למלחמה באתיופיה", סיפר מונטי. "הוא נאלץ לברוח מאיטליה משום שהוא שיחק ברומא, היריבה המרה של לאציו, אותה אהד מוסוליני. בשביל להחליש את רומא, הפאשיסטים החליטו בין לילה לשלוח את כל שחקניה לחזית. גואיטה, אני, אורסי ודמריה, ששירתנו את איטליה בשביל שתזכה בגביע העולם, נאלצנו לברוח כדי להציל את עצמנו".

איל דוצ'ה השתמש היטב בבמה שניתנה לו. לא פלא שזה המודל אותו ניסה ליישם אדולף היטלר שנתיים לאחר מכן במשחקים האולימפיים בברלין.