מסך עשן

הטעיה והסתרה, אלה המאפיינים הבולטים ביותר שסבבו סביב המהדורה ה-11 של גביע העולם, ועוטפים אותה עד ימינו. אליהם אפשר להוסיף גם הילה של התחסדות שמשלימה תמונה מאוד מעוותת של הטורניר היחיד שנקרא באופן רשמי בשם "מונדיאל". החל מהסיבות לעריכת הטורניר בארגנטינה, דרך צעדי המחאה נגד שלטון החונטה הצבאית ועד לזכיה של האלביסלסטה. רצף של עיקום עובדות שבחלוף שלושה עשורים נראה כאמת צרופה.

העיוות הראשון מתחיל בטענה שהחונטה ששלטה אז בארגנטינה ביקשה לארח את הטורניר במטרה לייצר אירוע עולמי שיהווה במה לתעמולה הפוליטית, כפי שעשה מוסוליני ב-1934 והיטלר ב-1936. הבעיה היא שהעובדות קצת מפריעות לתיאוריה. ארגנטינה הייתה מועמדת לאירוח המפעל כבר ב-1970, אבל קיומם של המתקנים מהמשחקים האולימפיים ב-1968 נתן אז עדיפות למקסיקו. ההחלטה על זהות המארחת ב-1978 התקבלה כבר באוקטובר 1964 בטוקיו ואושררה בקונגרס פיפ"א בלונדון ביולי 1966, כעשור לפני ההפיכה הצבאית בבואנוס איירס.

טענה מופרכת נוספת עוסקת בהיותו של גביע העולם כלי להסחת דעת ממלחמה שכמעט פרצה באותה שנה בין ארגנטינה לצ'ילה, כאשר במוקד הסכסוך עמדו 3 איים בתעלת ביגל שבדרום היבשת. הארגנטינים קידמו כוחות לעבר התעלה במטרה לבחון את תגובת הצ'ילאנים, אך כעבור כמה שעות נסוגו והסכימו לתיווך של האפיפיור. יש רק שלוש עובדות שסותרות את ההנחה הזאת; האחת, אין כמעט יכולת לערוך עימות צבאי בין שתי המדינות האלה בזמן הטורניר בגלל מגבלות מזג האוויר. השניה, איום המלחמה היטיב עם השליטים בשני הצדדים. השלישית, כל העימות בכלל התרחש 5 חודשים אחרי המונדיאל...

ומה לגבי הטרוניות על קניית המשחק מול פרו שאיפשר למארחת להגיע לגמר? גם כאן נוח להתעלם מהנתונים הבסיסיים. הגיוני לטעון שהחונטה, בראשות הנשיא דאז חורחה רפאל וידלה, ביקשה להבטיח את מקומה של ארגנטינה בקרב על הגביע. גם יש מספר עדויות לכך שהפרואנים קיבלו הוראות לא להתאמץ בתמורה להעברת סכומי עתק ומשלוחי חיטה למדינתם. אבל למה ללכת כל כך רחוק? עקרון "תערו של אוקאם" גורס שבמקרה של כמה הסברים לסוגיה, יש להניח כי ההסבר הפשוט ביותר הוא הנכון. כך גם במקרה הזה. פרו, שניצחה בטורניר רק את איראן וסקוטלנד החלשות, נרמסה 3:0 על ידי ברזיל בשלב הבתים השני ואיבדה למעשה כל סיכוי לעלות. אין זה מופרך להניח שנבחרת מקומית להוטה ועדיפה בכל פרמטר תביס 0:6 יריבה נחותה המורכבת משחקנים מדוכדכים שלא נותר להם על מה לשחק, כאשר גם ניצחון בפער של 4 שערים היה מספיק לה.

והסיפורים על ספורטאים, עיתונאים ואוהדים צדקנים שטענו לאכפתיות בכל הנוגע לזוועות שעוללה החונטה? אגדות בדיוניות כאלה גם האחים גרים יתקשו לספר. העולם כולו העלים עין מהמעצרים השרירותיים, מהעינויים ומעשי האונס בתאי הכלא ומהוצאות להורג ללא משפט של כ-30 אלף אזרחים, והכל בשם "התהליך הלאומי של ארגון-מחדש". גם למדינת ישראל היה נוח לא להתעמת יתר על המידה עם בעלת הברית לעסקאות הנשק, על אף היעלמותם של כאלפיים יהודים ורדיפתם של רבים אחרים. העצירים הפוליטיים במרתפי האקדמיה של הצי נשכחו, כאשר ברקע נשמעו הצהלות מיציעי המונומנטל הסמוך. העולם חיפש עדויות בדמות קברים ולא מצא עד היום, כנראה משום שרבים מהנרצחים פשוט הושלכו ממטוסים אל מימי הריו דה לה פלאטה.

המעשיה המפורסמת ביותר היא סרובו של יוהאן קרויף להגיע עם נבחרת הולנד כמחאה על הפרת זכויות האדם הבוטה במדינה הדרום-אמריקאית. למעשה, השחקן הטוב בעולם דאז קיבל שני חיזוקים משמעותיים להחלטתו להיעדר, ואולי היו אלה הסיבות האמיתיות. האחת, יש הטוענים שאשתו של הכוכב עדיין זעמה על מעללי הנבחרת ההולנדית בלילה שלפני גמר 1974 והוא ביקש להימנע מעימות משפחתי נוסף. השניה, בשל הסכם החסות עליו חתמה ההתאחדות נדרש קרויף הגדול לשחק עם חולצה של "אדידס". הקשר סרב משום שרצה ללבוש את המותג הפרטי שלו עם 2 פסים על הכתף במקום שלושה, וגם משום שהחברה הגרמנית היא נותנת החסות הרשמית של ריאל מדריד, יריבתו כשחקן ברצלונה. כך הפך סכסוך משפחתי וכלכלי לצעד הומני אמיץ של הנסיך.

בניגוד לקרויף, היו כאלה שאכן נקטו בצעדים. פאול ברייטנר הגרמני סרב להתייצב לטורניר מטעמי מצפון, בעוד שהשוער השבדי רוני הלסטרום הבריז מטקס הפתיחה למען הצטרפות לצעדת מחאה מול הבית הוורוד, משכן הנשיא בבואנוס איירס. הוא היה הכדורגלן היחיד שהעז לעשות זאת. לפני הגמר נפגשו שחקני נבחרת הולנד עם האמהות מככר מאי, שמוחות מאז על היעלמות בניהן, ואחרי המשחק ירדו לחדר ההלבשה כדי שלא ללחוץ ידיים לראשי החונטה הצבאית בעת טקס הענקת המדליות. ארגנטינה זכתה בגביע, העולם זכה באמת מסולפת.