ניהול כעסים

"אני לא יודע אם זה הרגיז את פסארלה, יכול להיות, אבל זה היה הרבה מעבר לקשר שלי איתו. זה היה חלום שהתגשם. המשימה הראשונה שהצבתי לעצמי הייתה לבנות משהו, מודעות, שיהיה ברור שלשחק בנבחרת חייב להיות הדבר הכי חשוב בעולם. אם צריך לנסוע אלפי קילומטרים, נוסעים; אם צריך לשחק ארבעה משחקים בשבוע, משחקים; אם צריך להתגורר בבתי מלון עלובים, מתגוררים בהם. הכל למען הנבחרת, למען התכלת-לבן. זה היה הסגנון שרציתי להטביע". המחויבות והתשוקה האדירה שהתפרצו מדייגו ארמנדו מראדונה כשקיבל את סרט הקפטן היו הדלק של נבחרת ארגנטינה. הקיסר שהניף את גביע העולם ב-1978 נדחק הצידה ואת מקומו תפס נער הזהב החדש, שהיה האחרון שנופה לפני אותו טורניר ביתי על ידי המאמן מנוטי. אז, כשהיה בן 17, הוא נשבע לנקום ולהוכיח שכולם טעו. גם ההרחקה מול ברזיל וההדחה ב-1982 יצרו אצלו מטען רגשי אדיר, ובמקסיקו 1986 הכל התפוצץ על כר הדשא.

כל מי שמנסה להשוות טורניר גדול של שחקן, ויהיה זה פושקאש, פלה, קרויף, רומאריו, זידאן או רונאלדו, למה שעשה מראדונה ב-1986 פשוט מתעלם מהנתונים הבסיסיים. כל השמות האלה היו רק גורמים מרכזיים בתרכובות עתירות כשרון וניסיון. הכדורגלן היחיד אי-פעם ששלט בטורניר באופן מוחלט ובלעדי היה אותו בחור מוצק ונמוך עם חולצת ארגנטינה והמספר 10 על הגב. לפני המשחקים טענו מבקריו מבית שהוא מזיק לנבחרת ושעדיף לקחת את בוצ'יני על חשבונו, אבל המאמן בילארדו נתן בו אמון, ודייגיטו החזיר בריבית דריבית.

"נסענו לתל אביב, לשחק נגד ישראל, וכל כלי הנשק מבית הופנו אלינו", סיפר מראדונה בספרו האוטוביוגרפי. "הממשלה רצתה להפיל את בילארדו וכולם חתרו נגדנו. אני אמרתי: 'אם בילארדו פורש, גם אני פורש'. ב-4 במאי ניצחנו את ישראל 2:7, ואני הייתי משוכנע: ב-30 הימים עד למונדיאל נהיה מוכנים לנצח. הייתי משוכנע גם שכל הפטפטנים ייאלצו לסתום את הפה".

הטורניר עצמו בכלל היה אמור להתקיים בקולומביה, אבל ב-1982 הודיעו מבוגוטה שעקב הסכסוך האלים במדינה והמצב הכלכלי הקשה לא יוכלו לערוך את המשחקים על אדמתם. מקסיקו, שאירחה את המפעל 16 שנים קודם לכן, נבחרה כמחליפה. בספטמבר 1985, שמונה חודשים בלבד לפני משחק הפתיחה, פקדה רעידת אדמה קשה את המדינה. המקסיקנים התאוששו בזמן, אבל איש לא הכין אותם לזעזועי המשנה שיצר מראדונה. כבר אחרי המפגש מול קוריאה יצא הכוכב הקולני אל התקשורת והאשים את השופטים ואת פיפ"א בכך שלא שומרים מספיק על השחקנים הכשרוניים שמושכים את הקהל. הוא התרעם על עריכת המשחקים תחת שמש הקיץ הקופחת רק כדי שהשעות יתאימו ללוח השידורים באירופה. הוא אמר את מה שחשבו כולם, ופתח חשבון ארוך שנים עם פיפ"א.

בניגוד ל-1982, הפעם גם על המגרש איש לא הצליח לעצור אותו. "לא הייתי לבד, היה צוות", התעקש דייגו בשנים הבאות, אבל מבט קצר מראה שהצוות שלו נפל ממרבית הצוותים האחרים. ברזיל המופלאה של טלה סנטאנה התייצבה עם סגל שכלל את זיקו, סוקרטס, אלמאו, קארקה וז'וסימאר; צרפת של פלאטיני, טיגאנה, ז'ירס, לואיס פרננדס ופאפן הגיעה בתור אלופת אירופה הטריה; גרמניה הופיעה עם טוני שומאכר המאיים בשער, כשלפניו מתרוצצים רומיניגה, אווגנטאלר, ברמה, מתיאוס, ליטבארסקי ופלר; איטליה באה עם אלטובלי, קונטי, ויאלי וג'יובאני גאלי בין הקורות; ספרד עלתה עם זוביזארטה, גויקוצ'אה, קמאצ'ו, מיצ'ל, בוטראגניו וסאלינאס; בלגיה הופיעה עם שיפו, ואן דר אלסט, חרטס, קלאסן, דה מול ודה וולף; ויקטור צ'אנוב שמר על הרשת של ברית המועצות מאחורי בלוחין, אלייניקוב, פרוטאסוב, זבארוב וקוזנצוב; אנגליה הציגה את שילטון, הודל, רובסון, וודל, בארנס, בירדסלי וליניקר.

ומראדונה? להגיד שהוא סחב חבורה של נגרים זאת תהיה מחמאה (בכל זאת מדובר במקצוע של יצירה). מול יריבות קשוחות ומנוסות, מול ערימות של כשרון וטקטיקה אירופאית, ארגנטינה רצה עם ג'וסטי, רוג'רי, אולרטיקוצ'אה, בראון ובורוצ'גה. מדובר בשחקנים שלא היו נכנסים לסגל הנוכחי של מראדונה, עכשיו כשהוא מאמן הנבחרת. מספר 10 ניער את עולם הכדורגל עם אנרגיות בלתי-נדלות, יציאה סילונית מהמקום, בעיטות ומסירות בדיוק כירורגי, מרכז כובד נמוך שהקנה לו יציבות מרהיבה בשינויי כיוון, שליטה אבסולוטית בכדור ויכולת מפחידה לספוג בעיטה במלוא העוצמה ומיד לזנק על הרגליים ולהמשיך לדהור. בלי עצירה והרמת ידיים מתמרמרת. בלי מבטים בכייניים לעבר השופט. בלי ציפיה שמישהו יעשה בשבילו את העבודה.

המבקרים יזכירו את השער ההוא בדקה ה-51 של רבע הגמר מול אנגליה, אבל ישכחו להזכיר שברגע הראשון איש לא היה בטוח מה בדיוק קרה. השופט הטוניסאי לא הבין, הקהל ביציעים לא הבין, רק מראדונה ושילטון הבינו. זה לא היה המקרה הראשון בהיסטוריה של יד נעלמה, וגם לא האחרון. זאת הייתה נקמה מושלמת על התבוסה באותה מלחמה מיותרת 4 שנים קודם לכן בדרום האוקיינוס האטלנטי. האמוציות השכיחו כל פיסת היגיון, זריזות המחשבה והביצוע של מראדונה השכיחו את כל השאר. 5 דקות לאחר אותו שער הגיע הסלאלום המופלא ההוא ושער מאוחר של ליניקר כבר לא שינה דבר. צמד גדול של דייגו בחצי הגמר מול בלגיה הוביל את ארגנטינה לגמר מול גרמניה המערבית האימתנית.

אחד משחקניו של בקנבאואר באותו גמר סיפר פעם: "ההוראה הייתה ברורה: כשמראדונה עם הכדור במרחק 40 מטר או פחות מהשער, תורידו אותו!". ההגנה הקשוחה של הגרמנים לא הצליחה למנוע מארגנטינה לעלות ליתרון 0:2, אבל כניסתו של רודי פלר שינתה את מאזן הכוחות. חלוץ ורדר ברמן באותם ימים בישל לרומיניגה שער מצמק ואיזן בעצמו 9 דקות לסיום. ואז הגיע עוד רגע ענק של מראדונה, שאמר לחבריו: "הם הרוגים, הם לא יכולים לרוץ עוד. בואו נריץ את הכדור ונכניע אותם לפני ההארכה".

6 דקות לסיום קיבל דייגו מסירה סתמית במרכז השדה ותוך כדי סיבוב בצעד לאחור שלח כדור ברגל שמאל שחתך את כל הגנת היריבה והשאיר את בורוצ'גה לבדו מול שומאכר. מספר 7 דהר קדימה וגילגל את הכדור בין רגליו של השוער אל הרשת. 16 שנים אחרי שפלה עשה זאת, השחקן הטוב בעולם שוב הניף את גביע העולם באיצטדיון האצטקה של מקסיקו סיטי. "היום ההוא והמקום ההוא חרוטים לי בעור", תיאר מראדונה. "הגביע בידיי, ניערתי אותו, הרמתי אותו, ניערתי אותו, נישקתי אותו, ניערתי אותו, העברתי אותו לרגע לפומפידו, אבל מיד ביקשתי אותו בחזרה כדי לוודא שזה אמיתי. לא האמינו בנו, רצו להפיל אותנו, קיללו אותנו וגם מהממשלה מתחו ביקורת. דווקא מהכעס הזה נולד הגיבוש שלנו, האחדות שלנו, הכוח שלנו. מהכעס שעוררה בנו העובדה שעלינו להיאבק נגד כולם. איך לא?! הרי זאת הייתה הקבוצה שלי, קבוצה שנבנתה מלמטה".