לא הכל שחור

אז נכון, ממוצע השערים היה הנמוך מכל המהדורות (2.21 למשחק), אבל גם בטורניר המלהיב של גרמניה 2006 הובקעו רק 2.29 שערים בממוצע לערב. גם כמות האדומים (16) הייתה גדולה מבכל הזדמנות אחרת, אך לא בכל טורניר אנחנו מקבלים מינון כל כך גבוה של מפגשים טעונים בין נבחרות ענקיות. איטליה לא ספגה עד חצי הגמר וזנגה שמר על רשת נקיה במשך שיא של 517 דקות. אז מה חדש? פעם ראשונה שאתם שומעים על כדורגל ציני של האזורי?! והיה גם גמר שהוכרע בפנדל מפוברק, שספק אם היה רק טעות של השופט. נשמע רע, נכון?

זה לא היה כל כך נורא, בעיקר בזכות הסיפורים הגדולים שנחרטו בזיכרוננו מאז. הניצחון המפתיע של קמרון על מחזיקת הגביע במשחק הפתיחה וההגעה לרבע הגמר, לצד הריקודים של מילה ואומאם-ביאיק, סיפקו חמצן לאוהבי האנדרדוג; ברית המועצות, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה עשו סיבוב דאווין אחרון לפני פירוק; גרמניה החזקה הייתה מערבית בפעם האחרונה לפני איחוד; מראדונה המופלא קיבל חיזוק מקאניג'ה בסחיבת הנבחרת, זכה בגיבוי מגויקוצ'אה החתולי בפנדלים, נאבק בקיפוח תושבי נאפולי, ושוב נלחם בפיפ"א; אנגליה הצליחה לייצר חבורה מלהיבה שטיפסה עד חצי הגמר; לצד טוטו סקילאצ'י, איטליה הציגה הגנה קבוצתית אימתנית בעזרת קהל משולהב; והולנד, אלופת אירופה המסחררת, נזרקה כבר בשמינית הגמר.

מעבר לסיפורים הגדולים, ואחרי הפנדל המכאני ההוא של אנדי ברמה שסחט ממראדונה את כל הדמעות שברשותו, גביע העולם של 1990 הוביל ללא מעט שינויים. מיעוט הכיבושים וריבוי ההארכות הביאו לחידושים מרחיקי לכת בשנים שאחרי הטורניר; איסור על מסירה אחורה לידיו של השוער, מתן עדיפות לצד המתקיף במצב של ספק-נבדל, הבחנה בין מצבים של נבדל פאסיבי או אקטיבי, ניסוי בהכרעה בעזרת שער זהב ועוד. ריבוי העבירות על מראדונה ודומיו, השחקנים המלהיבים עליהם ביקש עולם הכדורגל לשמור, הביא לשלילת שיקול הדעת במצבים של תיקול מאחור ועבירה שביצע שחקן ההגנה האחרון בדרך לשער. גם מניעת כיבוש בעזרת היד הפכה לכרטיס אדום אוטומטי.

חצי הביקורת שננעצו חדשות לבקרים במארחת איטליה ובפיפ"א גרמו לפדרציה הבין-לאומית לנקוט בצעדים שיבלמו את ההידרדרות. וזה עבד. הציניות החלה לדעוך, ממוצעי השערים עלו, הכסחנות ספגה מכה אנושה ובטורניר הגדול האחרון, יורו 2008, קיבלנו תצוגות התקפיות מהמשובחות בהיסטוריה. אז מי אמר שאיטליה 1990 היה רע לכדורגל?!