זָר פור יו

יותר מכל, המונדיאל שנערך ביפן ובקוריאה הדרומית היה טורניר של הבלחות, כשלראשונה בתולדות המשחקים העפילו נבחרות מחמישה אזורים גיאוגרפיים שונים ל-16 הגדולות. תחושת ההפתעה  הייתה באוויר החל ממשחק הפתיחה של גביע העולם 2002, בו הדהימה סנגל הצנועה את המחזיקה צרפת וסימנה את הדרך לתהילה לנציגות נוספות.

בדיעבד, העובדה שהנבחרת של פתיח טרים הגיעה לארבע האחרונות לא מפתיעה במיוחד. גלאטסראיי  הניפה גביע אופ"א היסטורי רק שנתיים קודם לכן ועמודי התווך שלה, חסן שאש והאקאן שוקור, היו מוכרים לכל חולה כדורגל ביבשת. מעבר לכך, מבלי להמעיט בהישג האדומים, לא יהיה מוגזם לומר שהם זכו להגרלה חלומית. בית קל  שמלבד ברזיל כלל את קוסטה ריקה וסין היה רק הסיפתח, שמינית הגמר זימנה מתנה בדמות יפן  החלשה, ועם כל הכבוד לסנגל האטרקטיבית של ברונו מטסו, אפשר להניח שכל מאמן היה חותם על מפגש מולה ב-8 האחרונות. מאידך גיסא, על אף היותה מארחת, העליה של קוריאה הדרומית לחצי הגמר, בלי כוכבים בעלי שם ועם ליגה מקומית שאיש לא מכיר, היא הסיפור האמיתי באותו טורניר אפור.

כדי להבין עד כמה עצום הישגו של חוס הידינק, יש צורך לפשפש בעברם של הנמרים האסייתים.  על אף היותה נבחרת מצליחה בקנה מידה יבשתי, עד 2002, קוריאה הדרומית לא הצליחה לרשום ולו ניצחון בודד בחמשת הטורנירים בהם השתתפה. בצרפת 98' סיימו הקוריאנים עוד קמפיין לא מוצלח במיוחד כשהתמקמו במקום האחרון בבית עם נקודה בלבד וממוצע ספיגה של 3 שערים למשחק.  כשהם לא רוצים להתבזות ולהיות המארחת הראשונה אי פעם שלא העפילה משלב הבתים, בהתאחדות המקומית החליטו על שינוי פאזה. בפעם הראשונה גם הקוריאנים השמרנים החלו לרעות בשדות זרים. לאחר שהתרשמו מעבודתו של ההולנדי המשופם עם נבחרת האורנג' באותו מונדיאל ארור בצרפת, הוחלט פה אחד על מינויו לתפקיד המאמן הלאומי.

דווקא פתיחת הקדנציה של מי שעתיד להפוך לאחד מהמאמנים הגדולים בעולם לא הייתה חלקה. התקשורת המקומית לא הפסיקה להתלונן על אורח חייו הראוותני של הידינק, כשהטיעון העיקרי היה ש"הידינק מכיר טוב יותר את מועדוני סיאול מאשר את האיצטדיון הלאומי".  גם השתתפותם של הקוריאנים בטורניר גביע הזהב בארה"ב בפתיחת 2002 לא בישרה על הבאות, ולאחר הפסד 2:1 לארה"ב כבר היו כאלה שדרשו את ראשו של מי שהיה רק עד לפני שנה "המושיע".

למרות הלחצים הכבדים, יו"ר ההתאחדות צ'ו יונג יון, שהגה את רעיון המאמן הזר, לא ויתר וסלל את הדרך להישג הגדול ביותר של הטייגרים בכל הזמנים. הנבחרת האלמונית של הידינק התייצבה למשחק הבתים הראשון מול פולין באיצטדיון בבוסאן לעיני 49,000 צופים נלהבים שדרשו לראות ניצחון בכורה בטורניר. 26 דקות מצוינות של המארחים הביאו לשער יתרון של האן, כשצ'ול משלים את החגיגה עם כיבוש במחצית השניה. כידוע, עם האוכל בא התיאבון. עם הרוח החדשה של המאמן, במדינה החלו לדבר בגלוי על העפלה לשמינית. אחרי 1:1 מול ארה"ב, הגיעו חניכיו של הידינק לקרב המכריע כשמולם מתייצבת פורטוגל האימתנית של לואיס פיגו. הקוריאנים, שבמונדיאלים קודמים היו משפילים מבט מול נבחרות בסדר גודל שכזה, הצליחו לעשות את הבלתי ייאמן בעזרת הקהל ולהשיג 0:1 סופר יוקרתי משער של ג'י סונג פארק בדקה ה-70, תוצאה שזיכתה אותם בכרטיס לשמינית הגמר.

בתור ראש בית, הידינק ציפה להגרלה סבירה בשלב הבא, אך הופעה מאכזבת של איטליה בבית המקביל סידרה מפגש בלתי אפשרי. לפחות על הנייר. הקוריאנים הכינו עצמם להדחה מכובדת, אך הידינק לא אמר נואש. בפתיחת המשחק נראה שעבודת המוטיבציה של ההולנדי לא הועילה במיוחד, כשכריסטיאן ויירי תירגם שליטה מוחלטת של האזורי לשער יתרון קליל. המארחים לא הצליחו לייצר מצבים וכשהכל היה נראה מוכן לקראת הפיניש, הגיע סול  והרעיד את  האצטדיון בדאוג'ון. האוהדים לא הספיקו להתאושש, ו-3 דקות לסיום ההארכה האן עשה את הבלתי ייאמן והותיר את חניכיו של ג'ובאני טראפאטוני המומים. חשבתם שנגמר? אז זהו שלא.

הידינק הכין את חניכיו למשחק מול ספרד של חוסה אנטוניו קמאצ'ו, ולאחר 0:0 בתום הזמן החוקי, חואקין החטיא את הבעיטה המכרעת ושלח את המארחים ל-4 האחרונות. בחצי הגמר גרמניה כבר הייתה גדולה על הסנסציה האסייתית, וכך גם טורקיה במשחק על המקום ה-3, אך את הקוריאנים זה לא עניין. בנוסף לחשיבות הספורטיבית, להעפלה ההיסטורית לחצי הגמר הייתה חשיבות עליונה. היריבה הנצחית קוריאה הצפונית נהגה להתגרות בשכנתה שלמרות כל המאמצים הכלכליים לא הצליחה להשוות את הישגה ולהגיע לרבע הגמר (1966), כך שגם כאן יכולה הייתה האומה מדרום לסמן עוד "וי".

הידינק, שרק בתחילת השנה הושמץ, קיבל מעמד של גיבור לאומי. הוא הזר הראשון שזכה לקבל אזרחות במדינה, חברות התעופה הלאומיות התחייבו לאפשר למאמן ולבת זוגו טיסות חינם לקוריאה הדרומית כל ימי חייהם ובנוסף זכה ההולנדי גם לאי משלו. מיד לאחר שעזב את תפקידו, קוריאה חזרה לבינוניות. בגביע העולם 2006 הנבחרת, תחת שרביטו של דיק אדבוקאט, לא הצליחה להעפיל משלב הבתים ושחקנים כהאן וסול, שזכו לתהילת עולם מקוצרת, נעלמו מהמפה. לכן, לא מפתיע שלאחר קמפיין מוקדמות מושלם לקראת דרום אפריקה 2010 תחת שרביטו של יו יונג מו, בסקר שנערך במדינה מרבית האזרחים רצו לראות על הקווים מישהו אחר. כמובן, את חוס הידינק.