רוב סיפורי ההיסטוריה על המונדיאלים הקודמים מתמקדים באנשים ששינו את המשחק, בגיבורים. מאז פלה, דרך מראדונה, קרויף ועד פונטיין, גארינצ'ה וכו'. הם מלאים במשחקים שעיצבו את תרבות הכדורגל ושינו את התפיסה לגביו, בדמויות טראגיות ובאנטי-גיבורים שיצרו שרשרת נדירה שרק אירוע ספורט כמו גביע העולם יכול לייצר. מונדיאל 2006 החזיר את הצד שלנו, של אוהדי הכדורגל, חזרה למרכז.
ודווקא גרמניה, אותה מדינה בה איש איש חי את חייו, ללא קומונה שיתופית, ללא שמחת חיים המונית, ובטח שללא לאומיות מופגנת (בצד החיובי שלה כמובן), דווקא בחודש מופלא בקיץ 2006 היא שהחזירה אלינו את הכדורגל שהפריח חיוך דרך הנבחרת של יורגן קלינסמן.
אולי יש צורך בעוד זמן לפרספקטיבה בכדי להבין את גודל המהפך. קלינסי יצר מהפכה תרבותית בקיץ 2006, ובעיקר שינה את המחשבה על הכדורגל הגרמני ולא פחות על הקלסתרים שמרכיבים כיום את האומה הגאה הזאת. הוא מעולם לא הלך עם הזרם. פילוסופיית החיים שלו, הפתיחות, הסובלנות לשונה, היכולת לקבל ובעיקר הרצון לתת לאחר, התנקזו לתוך נבחרת שעד כניסתו הייתה סכמטית, מופנמת, יעילה, חסרת שמחת חיים ואהודה אך לא אהובה, כמעט מצד העולם כולו.
השינוי היה באוויר כבר ב-9 ביוני במינכן. מעולם הקלישאה שלקוחה ממילון מושגים אחר, גרמניה האחרת, לא היה כה מתאים. פסיפס אנושי של מאות אלפי בני אדם, שיכורים ולא אלימים, לאומיים אך לא לאומנים, תרבותיים ולא קיצוניים, הסתובב במתחם עצום כשהמשחק מול קוסטה ריקה היה רק אירוע הקצה שלו, אך ייצג אותו בצורה מושלמת. זה נגמר ב-2:4 שכולו הכדורגל של קלינסמן. פנטזיונרי, מסתכן ובעל תשוקה. אין סוף תשוקה. והוא שצף. אי אפשר היה שלא להידבק בגל האהבה.
לפני הניצחון על פולין, במשחק השני בבית המוקדם, הכותרות בעיתונים חזרו למלחמת העולם השניה. "הפוליציי" הגיעו בכוחות כפולים, אבל אוהדי פולין וגרמניה צעדו ביחד אחרי הניצחון הגרמני. אחר כך הגיע הניצחון על אקוואדור ותרבות הכדורגל זרחה שוב מעל אירופה אחרי הזיוף המכאני של קוריאה ויפן ב-2002.
חזרתי למינכן למשחק שמינית הגמר מול שבדיה, וכבר אז היה ברור שאף אחת לא הייתה עומדת מול האנרגיה הגרמנית באליאנץ ארינה. צמד של פודולסקי העיף את המאנשאפט לברלין לרבע הגמר מול ארגנטינה, שנראתה מדהים בבית המוקדם. המקום המקולל בו עמד אדולף היטלר כשניסה במצגת ספורט להסוות את עולמו האפל ומזימותיו, הפך לבמה בעלת עולם הפוך. כמעט מפתה לקרוא לזה – לא גרמני. אבל הם היו שם וגם כשארגנטינה הובילה היה ברור שזה יבוא. ולאחר מכן היה לילה מדהים סביב כיכר ברנדנבורג, אלפי דגלי דויטשלנד באוויר, שירה אחידה ובירות ביד. נשמע כמו עוד נחשול סוחף, אבל המוסיקה של הדברים, הו המוסיקה, כמה שונה היא הייתה.
בחצי הגמר בדורטמונד מול איטליה ישבתי 8 שורות מעל קלינסי. זה היה משחק נפלא, שבו הסוף, ספיגת שני שערים בהארכה, הוא כמו בסרט רומנטי. הגיבור מת כשהוא יודע שאת שלו הוא עשה. שיש מאחוריו סיפור, מורשת לדורות. אולי זה היה אפילו מצב לא מספיק נורמלי להפי אנד עם גביע העולם ביד, כי הרי תחושת ההחמצה היא לא פחות חזקה לעיתים מההצלחה.
נכון, רבים ירימו גבה על כך שבסקירה היסטורית אפשר לשכוח לרגע את צרפת שהגיחה כמו סוס שחור וסידרה לזידאן יציאה דרך הדלת הקדמית. טוב, עד אותה נגיחה במטארצי. ושניתן להתעלם מספרד שהייתה נפלאה כמו תמיד, עד שמינית הגמר. ולמסמס את העובדה שארגנטינה פירקה את סרביה כאילו אוויטה פרון ישבה שוב ביציע. ולהפקיר את ברזיל שדווקא כאן הפכה לפנים העצובות של גביע העולם ואת איטליה, כמובן, שידעה להגיע לשיא בזמן הנכון וברגע הנכון והניפה גביע. אבל כשמחפשים את האירוע המכונן בכל מונדיאל, את מה שייחרט, את מה שההיסטוריה תנצור, זה יהיה בעיקר אדם ששינה אומה, את פניה ואת המבט אליה. לא עוד גרמניה של דיכאון, לא עוד כדורגל משעמם, לא עוד קהל אלים וקיצוני. בטורניר ההוא גרמניה הייתה תשוקה, יצר, ואהבה לעצמך ולאחר.
יורגן קלינסמן הוא בשבילי הקיץ הקסום של 2006.
-
והייתה שם הרבה תשוקה (gettyimages)
-
אגב, גם על המגרש (gettyimages)
-
קלינסי, גרמניה מודה לו (gettyimages)