אין שום קשר – ממש כלום, לא בשום תחום שאפשר לדמיין – בין הטורנירים הראשונים שנקראו "מונדיאל", או "הגביע העולמי", לבין מה שאנחנו מכירים בתקופת חיינו או מאז שיש טלוויזיה בצבע. באותם ימים הבכורה על זהותו של הטורניר שקובע את הנבחרת הטובה בעולם בכלל לא הייתה מנת חלקו של הטורניר של פיפ"א, אלא של הטורניר האולימפי. הוא, לפחות, עוד לא סבל מחרמות והיה מגוון בהרבה בתפזורת על פני הגלובוס שהציעו הנבחרות שהשתתפו בו. הטורניר במשחקים האולימפיים של ברלין 36' ראה 16 נבחרות מ-5 יבשות נלחמות על הבכורה כשרק 10 מתוכן אירופאיות.
בגביע העולם 1938 הגיעו 13 מ-16 המשתתפות מהיבשת הישנה, כשמדינות חשובות מאוד (ספורטיבית, כדורגלנית ובכלל) כמו בריטניה, ארגנטינה, אורוגוואי, מצרים, סין וארה"ב – שכולן השתתפו באולימפיאדה שנתיים קודם לכן – לא טורחות להתייצב אפילו למוקדמות. בצר לה, נאלצה פיפ"א להעלות אוטומטית לטורניר את אינדונזיה (אז תחת הדגל ההולנדי), כשברזיל וקובה מגיעות ישירות לטורניר הגמר.
אז אם מישהו שואל אתכם ואתם במצב רוח להתחכמויות, אז אתם יכולים לומר שאליפות אירופה הראשונה באמת נערכה בצרפת, אבל לא ב-60', אלא ב-1938, ורק קראו לה קופ דה מונד. ואם אתם לא רק מתחכמים אלא גם מחמירים, תמיד אפשר לטעון שהטורניר של 1934, עם 12 מ-16 נבחרות אירופאיות כשכל ה-8 שעוברות את הסיבוב הראשון ועולות לרבע הגמר הן גם כאלה, הוא הוא היורו הראשון.
אבל אנחנו לא מתחכמים. סתם נודניקים. לכן אנחנו עושים כתבות על כל המונדיאלים ומכניסים אותן תחת כותרת אחת. אבל עם המציאות קשה להתווכח, ואם רוצים לספר את הסיפור של מונדיאל 1938 הרי שצריך לספר את הסיפור של אירופה באותה שנה. כי מצבה של היבשת בימים של ממש-לפני מלחמת העולם השניה השפיע הרבה יותר מכל דבר אחר על הטורניר ההוא.
קודם כל, הטורניר נערך בפעם השניה ברציפות באירופה, אחרי שהמהדורה הראשונה של 30' התקיימה באורוגוואי. הדרום אמריקנים, שכבר בנו על אירוח הטורניר, לקחו קשה את זה שאירופה החליטה להפסיק עם הרוטציה, ומכאן ההחרמות הנרחבות של נבחרות מעולות כמו אורוגוואי וארגנטינה. ככה שכבר מהעניין הזה, שגם הקשה על מדינות אמריקאיות אחרות לשלוח נבחרת לטורניר, אפשר להרגיש כמה יורו-צנטרית הייתה כל התחרות הזו. כמה אירופה הייתה, ועודנה, יורו-צנטרית.
בנוסף, המארחת (צרפת) ומחזיקת הגביע (איטליה) קיבלו לראשונה כרטיס חופשי לטורניר. זה שמדובר בשתי נבחרות אירופאיות זה מקרי? בלי לדעת אפשר לומר בוודאות: לא. חוץ מזה, היו שם עוד כמה סיפורים תוך-אירופאיים מאוד פיקנטיים.
יש את שווייץ, שבסיבוב הראשון פגשה את גרמניה, סיימה איתה בתיקו ואחר כך גברה עליה במשחק חוזר. בשורות גרמניה שיחקו גם אוסטרים, כי נבחרת אוסטריה, שסופחה לרייך השלישי במרץ אותה שנה, פרשה מהטורניר (בהוראת גרמניה) והמאנשאפט ניכסה אליה את מיטב השחקנים האוסטרים. המאמן של שווייץ, קארל רפאן, היה אוסטרי. ורפאן לא רק ניצח את הגרמנים, הוא גם הציג פיתוח למשחק ההגנה שלימים הפך להיות הבסיס עליו נוצר הקאטנאצ'יו. השיטה הזאת שאיטליה זכתה איתה בגביע אירופה ב-68'. שאינטר זכתה איתה בשתי אליפויות אירופה באמצע שנות השישים. ושעד היום, למשל כמו אחרי בארסה-אינטר, מוזכרת בנימה שלילית בכל פעם שקבוצה איטלקית סוחטת תוצאה שמתאימה לה. חבל רק שבמלחמה שפרצה קצת אחר כך שווייץ נשארה נייטרלית וגרמניה המשיכה עד לגמר. ועוד אגב אחד, ב-1954 גרמניה הגיע לטורניר באותה שווייץ, וזכתה שם בגביע העולמי. אבל זה כבר סיפור אחר.
מבין מאות השחקנים שהשתתפו בטורניר הזה, רק ארבעה שיחקו עבור נבחרות שלא ממולדתם. זה בדיוק אותו מספר של מאמנים זרים שלקחו חלק בטורניר, כולל מאמן הונגרי שאימן את שבדיה, שהפסידה להונגריה בחצי הגמר.
מיאצה האיטלקי וסארו ההונגרי, איפה כל היתר? (gettyimages)
ואם כבר הונגריה. הספורט ההונגרי הוא תופעה חד פעמית בעולם. מדינה של עשרה מיליוני תושבים שמדורגת במקום השביעי בטבלת המדליות ההיסטורית של המשחקים האולימפיים (של הקיץ, יחד עם החורף היא מדורגת שמינית). ובתוך הספורט ההונגרי מדהים גם סיפורו של הכדורגל ההונגרי, על נבחרת הזהב ופרנץ פושקאש, ה-1:7 וה-3:6 על אנגליה שסיפורם סופר כבר אלפי פעמים ועדיין לא מספיק. ולצד זה מדהים עוד יותר סיפורם של היהודים בספורט ההונגרי (48 מדליות זהב אולימפיות), ושל אלה בכדורגל ההונגרי. על MTK, גיולה מאנדי, בלה גוטמן וצ'יבי בראון שמעתם. ואם לא, אז היכנסו ללינקים האלה. והנבחרת של 1938, ששבעה משחקניה הגיעו מ-MTK, טיפסה עד לגמר. והפסידה שם רק לאיטליה. וכאן כבר נכנס כל הסיפור הזה של הדוצ'ה.
איטליה של מוסוליני, שהגיעה לטורניר כאמור כאלופת העולם, רצתה מאוד להוכיח לכולם שהיא זכתה ב-1934 מסיבות שהן מעבר להיותה המארחת. ולפחד שהשלטון הטיל על הנבחרות האורחות. אבל אתם מכירים את הסיפור ההוא של המברק שמוסוליני העביר לשחקני איטליה לפני כל משחק ב-1938, בו נכתב "לנצח או למות". גם בזמן הטורניר שחקנים אחרים ידעו על זה. השוער של הונגריה, אנטל שאבו, הודה שאיפשר לכדורים לעבור אותו כי חשש לחיי עמיתיו האיטלקים. אפשר בקלות להאמין על מוסוליני שזה היה מספיק חשוב לו, ושהוא היה מספיק מוטרף כדי להוציא לפועל איום שכזה. אבל אפשר גם לקבל את ההסבר לפיו כל הקטע הזה של מוות היה מאוד חזק אצל פאשיסטים והם השתמשו בביטוי הזה הרבה פשוט כדי להביע רצון גדול. משהו כמו "טעים רצח". באותם ימים בספרד של פרנקו הפשיסט, שאגב גם היא לא השתתפה בטורניר בגלל שהייתה בעיצומה של מלחמת אזרחים, הייתה "יחי המוות" קריאה פופולרית. בכל מקרה, לא משנה מה משמעות המברק האמיתית, התוצאה הייתה 2:4 לאיטליה בגמר. ומאז רק עוד נבחרת אחת הגנה על תוארה כאלופת העולם. אני יודע את זה כי ככה כתוב בספרי ההיסטוריה. אלה שמסכמים את כל המונדיאלים תחת כותרת אחת.
מיאצה מקבל את הגביע מהנשיא הצרפתי לברון (gettyimages)