"מי שלא רצה אותו כרמטכ"ל קיבל אותו כשר ביטחון, ומי שלא רצה אותו כשר ביטחון יקבל אותו כראש ממשלה". זה הביטוי המפורסם שנאמר על אריק שרון ב-1983 על ידי חברו ויועצו אורי דן. בהמשך משפט זה הפך לנבואה שהגשימה את עצמה כעבור 18 שנה. הזמן חלף וכעת יוצא אריק אחר, זאבי, לקרב מאסף על עתידו בעולם הג'ודו.
לא מעט אנשים טענו שהמדליסט האולימפי של ישראל מאתונה 2004 צריך לפרוש ולתלות את החליפה. אמרו שהוא לא מהיר כבעבר, לא יוזם מספיק תרגילי התקפה ובעיקר נראה פאסיבי וחסר אונים. כעת זאבי עולה על המזרן בטוקיו, במולדת הג'ודו, במסגרת אליפות העולם, כשלנגד עיניו עומדת מטרה אחת ויחידה - לזכות במדליה. זכיה שתחזיר את אמון הציבור בו ואף יותר, תשיב לו את בטחונו העצמי ותוכיח ליריביו כי מקומו עדיין בצמרת הענף.
יום התחרות של זאבי נקבע מזמן על התשעה בספטמבר, שהוא א' בתשרי תשע"א. על פי כמה מקורות, ראש השנה נחשב ליום שבו דן הקב"ה את עתידם של כל באי העולם (וגוזר את דינם ביום הכיפורים). והפעם זה מקבל משנה תוקף לגבי עתידו של זאבי. הדחה מוקדמת ביפן תעלה מחדש את השאלות והתהיות לגבי המשך הקריירה, וייתכן שעלולה לחסל אותה, ומצד שני מדליה תעלים את הסוגיה לפחות לשנה. האם בגיל 33, כשמאחוריו עשור וחצי של מקצוענות, יש לזאבי את מה שדרוש כדי לזכות במדליה עולמית?
ובכן, קבלו חיובי חזק. הג'ודו הוא ספורט אלגנטי מאוד, המושתת בעיקר על שני אלמנטים. הראשון הוא כוח מתפרץ, שהוא למעשה אוסף של תכונות שריריות עצביות מולדות, הניתנות לפיתוח על ידי אימון מתאים. והשני הוא המצב הנפשי של הלוחם. מכיוון שאלמנטים אלה פחות תלויים בגיל הג'ודוקא, אלא יותר ברמת מוכנותו לתחרות, נוצר המצב שבו כל אחד יכול לנצח בכל אליפות ואירוע. כלומר, אין פייבוריטים על המזרן.
הג'ודו הוא לא "עולם של צעירים". קחו לדוגמא את אליפות אירופה האחרונה: לחצי הגמר התייצבו אריק זאבי ומולו אלקו ואן דר חיסט, בלגי בן 31 ממוצא הולנדי. אגב, אותו ואן דר חיסט הפסיד לזאבי בקרב על הארד באתונה. הבלגי עלה והמשיך לזכיה בזהב, תוך כדי שהוא מנצח את אחד המתחרים הבולטים בענף בשלוש השנים האחרונות – ההולנדי הנק חרול. רוצים דוגמא נוספת? שוב משחקים אולימפיים, שוב הקרב על הארד ושוב אריק זאבי, הפעם כספורטאי צעיר בן 23 בסידני 2000. הישראלי נכנע אחרי ריתוק של סטפן טרינו, צרפתי בן 35. וזה יהיה גילו של זאבי ב-2012.המשחקים האולימפיים שופעים בסיפורים על ספורטאים שהצליחו גם בעשור הרביעי לחייהם. ביניהם ניתן למצוא אגדות אתלטיקה כגון קרל לואיס, שזכה במדליית הזהב האחרונה שלו בגיל 36 באטלנטה 1996, וחבייר סוטומאיור שבגיל 33 עקף בסידני את קוסטה מאטוסביץ' הישראלי בדרך למדליית הכסף בקפיצה לגובה. ולא ניתן לשכוח את דארה טורס, השחיינית האגדית שזכתה בשלוש מדליות כסף בבייג'ין 2008, בגיל 41.
התדמית הרווחת בציבור היא שישראל חזקה בג'ודו. זו טעות, ישראל היא אימפריה. אימפריה של איש אחד. למעשה, זאבי נושא כמעט לבדו את הענף על כתפיו במשך 13 השנים האחרונות, עם 8 מדליות באליפויות אירופה (יותר מכל ספורטאי אחר), מדליה באליפות עולם וארד אולימפי. במהלך השנים האלה עלו הרבה שמות של יורשים, כאלה שזכו במדליות מזדמנות והגיעו להישגים יפים, אבל אף אחד לא הגיע להמשכיות וליציבות של אריק. אין ספק שפרישתו תותיר חלל גדול באחד הענפים היוקרתיים של המשחקים האולימפיים. מעבר לכך, גם אם יפסיד בטוקיו, הספורט הישראלי לא יכול להרשות לעצמו שלא לתמוך בענק הזה, שהגדיר לא פעם את רגע השיא של חייו, אז באותו יום באולם "אנו ליאוסיה" באתונה, כאשר לא פחות מ-2,000 אוהדים שרו לכבודו את ה"תקוה".
ייתכן שטור זה יהיה לא רלוונטי כבר אחרי 20 שניות מפתיחתו של הקרב הראשון בתחרות. ולמרות זאת, יש סיכוי לא רע בכלל שההיסטוריה, כמו שהיא נוטה לעשות לעתים, עוד תחזור על עצמה. וכפרפראזה על הציטוט בפתיחה: מי שלא רצה את אריק זאבי אחרי ההדחה המוקדמת במשחקים האולימפיים בבייג'ין, עוד עשוי לקבל אותו על הפודיום ב"O2 ARENA" בלונדון 2012.