יש דיסוננס מובנה בניסיון לבחור את צ'אבי ככוכב. כי אין אף שחקן בכדורגל העולמי היום שמגלם טוב ממנו את המושג ההפוך. ולא, המושג ההפוך הוא לא אנטי כוכב, המושג ההפוך הוא שחקן קבוצתי. כי צ'אבי הרננדס ייזכר בתולדות המשחק לא בזכות מה שהוא עשה, אלא בזכות מה שהוא גרם לאחרים לעשות. האם זו תכונה של כוכב? רבים יאמרו שלא.
הרגעים, השנואים והמצטיינים בעמוד סיכום 2010
כוכבות היא מסי, כריסטיאנו רונאלדו, דידייה דרוגבה. "טייק דה בול אנד פוט איט אין דה באסקט נשרק'ה", סיכם את הסוגיה ככר לפני שנים גדול פרשני הספורט שקמו לנו, סלים וארזה. וצ'אבי? לא רק שהוא לא לוקח את הכדור (שימו לב פעם כמה זמן עובר בין הרגע שבו צ'אבי מקבל כדור לרגע שהוא נפטר ממנו. זו הסיבה שלמרות ממוצע של למעלה מ-110 מסירות מדויקות למשחק, בליגה ובאירופה, כמעט אף פעם לא מספיקים להגיד את השם שלו, רק בהילוכים החוזרים, בבישול, במסירה שפתחה את ההגנה. ולמי שרוצה את המספר המדויק, אגב, כמות הנגיעות הממוצעת של צ'אבי בכדור פר פעולה היא 3.22, ולא יפתיע אתכם שזה המספר הנמוך באירופה לשחקן שדה) והוא גם לא מת על לשים אותו ברשת. מה שהוא כן עושה, לעומת זאת, זה לשוב ולהדגיש את המהות של המשחק הקבוצתי: צ'אבי יוצר שלם שהוא יותר מסך מרכיביו.
לא צריך ללכת עד הופעת הנפל של מסי במונדיאל כדי להבין מי תלוי במי (וזו לא ביקורת על מסי, לאנשים שונים יש תפקידים שונים), מספיק לראות את ברצלונה בדקות שבהן צ'אבי נעדר. המכונה המופלאה הזו מאטה כאילו שמו בה דלק מאוקטן לא נכון. פתאום משהו מגמגם, משתנק, מחרחר. ומה שמייחד את צ'אבי, מה שהופך את ההישג הזה שלו לגדול במיוחד, זו העובדה שזה הישג מאוד לא אופנתי. הישג שהוא, בהרבה מובנים, סוג של מרד, של שחיה נגד הזרם. בעידן שבו הכדורגל הפך למכונת שיווק גלובלית (אפילו ברצלונה הגאיונה נפלה חלל לנותני חסות), העולם דורש עוד ועוד נשרק'ה. שחקן בודד שאפשר להפוך אותו למותג. קבוצה, מטבע מהותה, לא יכולה להיות מותג שיווקי: היא הרי לצנינים בעיני כל מי שלא אוהד אותה.
כוכב? אתה יכול לאהוב את מסי כי אתה ארגנטיני, כי אתה אוהד ברצלונה או סתם כי נוח לך עם תדמית הצניעות והמשפחתיות שנבנתה סביבו. אתה יכול לאהוב את כריסטיאנו רונאלדו כי אתה פורטוגלי, כי אתה ילד עני שמשעשע תיירים בהקפצת פחיות משקה ריקות על החוף (ככה כריסטיאנו הילד הרוויח את הגרושים הראשונים מהכשרון שלו), או סתם כי אתה מטורף אחרי ג'ל. אבל צ'אבי? מה האיש הזה יכול למכור? אולי תוכנת שרטוט לארכיטקטים.
ובעידן שבו הספורט הקבוצתי (וזה נכון לגבי הכדורגל האירופאי באותה מידה שזה נכון לגבי הספורט האמריקאי) הולך ומאבד את ערכי השיתוף, האחריות ההדדית, וההפריה ההדדית שאיפיינו אותו, יש נחת יוצאת דופן בכך שאיש שמחזיק כרגע בתואר אלוף העולם ואירופה, איש שאם ברצלונה תזכה בליגת האלופות השנה ישחזר עבור דור שחקנים שלם את ההישג הבלתי נתפש של דור הבקנבאוארים מאמצע שנות השבעים, הוא לגמרי לא כוכב. בכלל לא, להיפך: סתם אחד, שחקן קבוצתי.