סוף עידן התמימות: הנפילה של בן ג'ונסון

הזמן והמקום: 24 בספטמבר 1988, האיצטדיון האולימפי בסיאול, דרום קוריאה.
האירוע: בן ג'ונסון מגורש בבושת פנים מסיאול בגלל שימוש בחומרים אסורים, 72 שעות לאחר שקבע שיא עולם וזכה בזהב בריצת 100 המטרים.

46 צעדים. זה הכל. מה אנחנו, בני התמותה שלא מסוגלים להזיז את גופנו במהירות שמגיעה בשיאה ל-43.2 קמ"ש, יכולים לעשות ב-46 צעדים? אולי לצעוד מהחדר למטבח, לפתוח את הפריג'ידר ולעבור עם הגלידה שליקטנו היישר לתנוחת רביצה קלאסית על הספה. המהדרין גם יאתרו את השלט ויפתחו נטפליקס במסגרת מכסת ה-46. כמה זמן כל זה ייקח לנו? ובכן, תלוי עד כמה אנחנו חמים על הגלידה. ועדיין, כנראה שיותר מ-9.79 שניות.

עבור בן ג'ונסון, חיים שלמים עברו בטווחי הזמן והמרחק המוגדרים הללו – 46 צעדים, 9.79 שניות. גמר 100 המטרים במשחקי סיאול היה כל מה שחלם עליו מאז היגר עם אימו מג'מייקה לקנדה, שם המסלולים היו כה קפואים, עד שבתחילה היה מוריד את גרביו ושם על ידיו בשביל להתחמם. באותו מירוץ, ג'ונסון כבר לא היה רק חם – הוא להט, ושרף את המסלול באופן שמעורר השתאות גם למעלה משלושה עשורים לאחר מכן. נכון, מאז כבר זכינו לראות את יוסיין בולט בפעולה, אבל הריצה ההיא נותרה יוצאת דופן.

אולי כי ג'ונסון נראה בה כמו האצן המושלם, שמישהו החליט לשגר מלוע של תותח קרקסים. כל צעד שלו רק הגדיל את הפער מהאנשים המטושטשים שרצו מצדדיו – בסך הכל הספרינטרים הטובים בעולם, שנראו לעומתו כאילו נקלעו לשידור חוזר בסלואו-מושן. אם אחרי קו הסיום היה ניצב אולטרה-מגה-קיר בגובה 10 מ', ג'ונסון היה רץ גם אותו – אנכית, מבלי להתחשב בכוח המשיכה – כל הדרך לראיון מאולץ עם אסי עזר ורותם סלע הקוריאנים מהאייטיז. "כשאני רץ אני מרגיש כאילו הגוף שלי נמצא בחלל או באמצע האוקיינוס", הסביר פעם, "כאילו אין שום רעש מסביב". קצת אירוני, בהתחשב בעובדה שאף אתלט בהיסטוריה לא עורר רעש גדול יותר.

תחילת הרומן של ג'ונסון עם המהירות שהפיקו רגליו כללה בעיקר רעשים של מטבעות. בילדותו בג'מייקה הפגין כישרון ריצה יוצא דופן, ובמקביל פיתח כישרון לעשות מזה כסף. "הייתי מתערב עם ילדים שאשיג אותם על חמישה או 10 סנט", סיפר בסרט דוקומנטרי על אודותיו, "בשלב כלשהו אתה צובר ביטחון ומתחיל להתערב על קצת יותר מזה". בגיל 15, אחרי שעבר עם אימו ואחיותיו לקנדה, השתמש בחיבתו לריצה והתערבויות כדי להתמודד עם תלאות תיכונים באשר הם; לנער שהציק לו הציע דו-קרב 100 מ'. ג'ונסון סיים אותו ב-11 שניות וזכה בפסלון חסינות מהתעמרות עתידית.

השמועות אודותיו הגיעו לאוזניו של צ'ארלי פרנסיס, מאמן העל באתלטיקה הקנדית. מי שהפך לדמות אב עבור ג'ונסון היה גם הדמות שהביאה לעלייתו ונפילתו; ג'ונסון אמנם זכה בארד ב-100 מ' באולימפיאדת לוס אנג'לס, אך פרנסיס חשש שהגיע לתקרת הזכוכית שלו. על פי התיאוריה שלו, בשביל לנפץ אותה, ג'ונסון היה חייב תחילה לשבור את החוקים. כאצן לשעבר בעצמו, פרנסיס ראה את המתחרים ממזרח-גרמניה עוקפים אותו בסיבוב – תרתי משמע – והסיק מכך ש"בסופו של דבר, היכולת שלך לנצח באמצעות כישרון אוזלת כשאתה נתקל במחסום הכימי".

את המסקנה שלו הציג פרנסיס בצורת שאלה בשיחת "יחסינו לאן" עם ג'ונסון הצעיר בתחילת שנות ה-80: האם תסתפק במקום טוב באמצע או שתצרוך חומרים אסורים ותנסה להיות מספר 1? לטענתו של פרנסיס, התשובה שקיבל הייתה חד-משמעית. כך נכנס לתמונה ג'יימי אסטפן, רופא מהאיים הקריביים עם מרפאה בטורונטו, שהייתה מצוידת בסטרואידים אנבוליים משפרי ביצועים.

ג'ונסון, שהיה "עוד ילד רזה על המסלול" לפני שנכנס לעולם שכולו סטרואידים, הפך לפתע לאצן-על בגיל 26. החומרים האסורים אפשרו לו להתאמן יותר זמן ולבנות מסת שריר מפחידה, מהסוג שעד אז לא ראו באתלטיקה. כשהיה מגיע לחדר הכושר, המתאמנים היו עוצרים כדי לראות מקרוב את האיש שלשרירים שלו היו שרירים משלהם. את השימוש בחומרים הפסיק מספר שבועות לפני תחרויות, וכך חמק מבדיקות סמים חיוביות. המאשימים נותרו עם נטל ההוכחה, ואלו שלא רצו לראות, העלימו עין מהטרנספורמציה שעבר גופו.

בדיעבד, מדינה שלמה העלימה עין – פשוט כי רצתה לראות עצמה באור חדש. לקנדה, שהפכה במשחקי מונטריאול 76' למארחת הראשונה בהיסטוריה שלא זוכה אפילו במדליית זהב אחת, לא היה אינטרס לפוצץ את בועת בן ג'ונסון. בתחום יוקרתי כמו אתלטיקה, היא נזקקה לגיבור. בטח כזה שמסוגל לנצח גיבור אמריקאי.

ג'ונסון, שהפסיד לקארל לואיס פעם אחר פעם וראה את גבו גם במשחקי לוס אנג'לס, הפך לגיבור לאומי ברגע שסוף סוף גבר על לואיס בתחרות בציריך ב-1985. בשנים הבאות כבר שימש ככוכב במשרה מלאה, כולל ההטבות הכספיות הנלוות. באליפות העולם ברומא 1987 הוא קיבע את מעמדו על במה עולמית, כששוב השאיר מאחור את לואיס וקבע שיא עולם של 9.83 ש' – שיפור של עשירית שנייה מלאה לעומת השיא הקודם. באותה תקופה, בה ג'ונסון גרף מיליונים מחסויות, היה זה לואיס שהתחיל לרמוז כי "יש אנשים שבאו משום מקום, ואני לא חושב שהיו עושים זאת בלי חומרים אסורים". ג'ונסון, מצידו, שמר על דיפלומטיות. "כשלואיס ניצח לא אמרתי עליו מילה", התגונן, "כשהאצן הגדול הבא ישיג אותי, לא אתלונן".

בסוף מאי 1988, ג'ונסון דווקא התלונן על כאבים בשריר הארבע ראשי ברגלו השמאלית. באוגוסט, חודש לפני סיאול, הפסיד לראשונה מזה שלוש שנים בתחרות בציריך. האיש שניצח אותו היה לואיס, שנשבע אז לא להפסיד יותר לג'ונסון – שבועה שבדיעבד הפר ועמד בה בו-זמנית. עבור ג'ונסון, שהפסיד גם בתחרות בקלן שבוע לאחר מכן, הייתה זו עת לפאניקה; אחרי שגם אחד הספונסרים הבטיח לו מיליון דולר אם יהיה כשיר לאולימפיאדה ויזכה, התמריץ לעשות כל מה שדרוש לכך היה גדול מאי פעם.

כשג'ונסון הגיע לסיאול אחרי ביקור במרפאה של ד"ר אסטפן, אנשים היו בהלם. מאמן אמריקאי שראה אותו במתחם האימונים סיפר כי "העיניים שלו היו כל כך צהובות, כנראה בגלל שהכבד שלו עבד שעות נוספות כדי לעכל את הסטרואידים". ג'ונסון, מצידו, בחר באושר המסוים שטמון בבורות: רופאו ומאמנו נתנו לו מה שנתנו, והוא לקח בלי לשאול יותר מדי שאלות. איש בצוותו לא ניסה לברר מה הנזק הפוטנציאלי לכבד או לכליות שלו. ב"ספורטס אילוסטרייטד" ציטטו מקור שטען כי "הייתה תחושה כאילו הוא סוס מירוץ, או מוצר".

ביום שבת 24 באוגוסט, לעיני 70 אלף צופים באיצטדיון ועוד שני מיליארד בטלוויזיה, הפך ג'ונסון ממוצר למותג עולמי. גמר 100 המטרים הוא ממילא אירוע השיא של האולימפיאדה, אלא ששיאן העולם הפך אותו לאירוע היסטורי. אחרי 50 מ', כבר הוביל במטר על יריביו. אחרי 80 מ', הוביל בשניים. כשעצר את השעון כעבור 46 צעדים ו-9.79 שניות, עשה זאת הרבה לפני לואיס או כל אחד אחר. וזה לא שהיריבים תפסו יום חלש; לואיס סיים עם שיא אמריקאי (9.92), לינפורד כריסטי עם שיא אירופי (9.97) וקלווין סמית' היה רביעי עם 9.99 – המירוץ הראשון בהיסטוריה בו ירדו ארבעה רצים מ-10 שניות. "הוא התחיל כל כך מהר ב-60 המטרים הראשונים, שהייתי בטוח שהוא ישבוק ב-40 הנותרים", יגיד כריסטי לימים, "אבל הוא פשוט המשיך". ג'ונסון, מצידו, המשיך לחגוג גם במסיבת העיתונאים, שם נשאל מה יותר משמעותי בעיניו – המדליה או השיא. "המדליה", ענה, "כי זה משהו שאף אחד לא ייקח ממך".

רצו הגורל ונשיא הוועד האולימפי חואן אנטוניו סמראנש – שלפני המשחקים הכריז מלחמה על חומרים אסורים – והמדליה נלקחה מג'ונסון תוך פחות מ-72 שעות. ארבע שעות אחרי המירוץ ההיסטורי, דגימות השתן של ארבעת הראשונים נלקחו למעבדה. ביום שני בבוקר, אחרי שנבדקו גם בקבוקון A וגם בקבוקון B, הופצה בכפר האולימפי מילת קסם חדשה: סטנוזולול (סטרואיד אנבולי), שהפעם לא הספיק להתנקות מגופו של ג'ונסון בזמן. במחנה ג'ונסון עוד ניסו לטעון שמישהו נתן לו ללגום נוזל חשוד מיד אחרי המירוץ, אבל התירוץ הזה אבד בים של הוכחות. "במקרה הזה, זו לא הייתה כמות קטנה שאפשר להחדיר לכוס בירה", הסביר מנהל מערך הבדיקות, "זה כמו שאי אפשר להיות קצת בהריון – או שכן או שלא".

ביום שלישי, אחרי שהחדשות הספיקו לזעזע את העולם, כבר החביא ג'ונסון את פרצופו מאחורי מזוודה בזמן שצלמים רדפו אחריו מוברח מסיאול. סגן נשיא הוועד האולימפי, ריצ'רד פאונד הקנדי, היה הראשון מטעם "הרשויות" שדיבר עם ג'ונסון – שהכחיש כי נטל חומר אסור. "לפי התרשמותי, גופו אולי אשם – אך ראשו תמים", קבע פאונד. ג'ונסון טען בהצהרה הפומבית הראשונה שלו כי לעולם לא היה לוקח חומרים אסורים ביודעין, והפיל את התיק על מאמנו פרנסיס.

רוב הקנדים, אנשים שאומרים תודה בנימוס גם לתיקון האוטומטי בווטסאפ, האמינו להכחשות של ג'ונסון במשך תשעת החודשים שאחרי סיאול. עבור רבים, האיש שהעניק להם את רגע "איפה היית כש..." הגדול שלהם, עדיין ענה על תנאי הסף של גיבור – אלא שאז הגיעה ועדת החקירה, ונותר ממנו רק הגיבור הטרגי. העדויות של פרנסיס ואסטפן מוססו את ההכחשות הריקות של ג'ונסון, אחרי שהתברר שהרופא הקליט שיחות ביניהם בהן דנו ב"תוכנית הסמים". לג'ונסון, האחרון לעלות על דוכן העדים בוועדה, לא הייתה ברירה אלא להתוודות בדמעות. "שיקרתי כי התביישתי", הודה, "לא רציתי שהמשפחה שלי תראה בי רמאי".

בשלב הזה, העולם כולו כבר ראה אותו כך. הוועד האולימפי השעה אותו לשנתיים מכל התחרויות, בעוד שר הספורט הקנדי הודיע שג'ונסון יושעה לכל חייו מהנבחרת הלאומית. שיאיו נמחקו, ותומכיו נטשו אותו בזה אחר זה. היה אף שר בממשלה שהציע "לשלוח אותו בחזרה לג'מייקה", צלקת מילולית שג'ונסון נושא עד היום. העלבון נמהל בתסכול, מאחר שלטענתו ההתמקדות בחומרים האסורים הקטינה את חלקם של כישרונו והעבודה הקשה שהשקיע. "חומרים אסורים לא הופכים אותך למהיר יותר", ניסה לשכנע, אולי גם את עצמו. "יכול להיות שהם עוזרים לך להתאמן יותר, אבל הם לא גורמים לך לרוץ 100 מ' ב-9.8 שניות".

בתחילת שנות ה-90 עוד ניסה לשחזר את הזמן הזה, אך נכשל בהחזרת הזמן לאחור. כשהוא כמעט בן 30, התקשה לרדת מ-10 שניות וראה בעיקר את הגב של לואיס ולירוי בורל בתחרויות. בהמשך התפנה לעיסוקים שגרתיים שמוכרים לכולנו, כגון עזרה לדייגו מראדונה בתהליך הגמילה שלו והעברת אימוני כושר אישיים למועמר קדאפי.

ממרחק של רבע מאה, הציע ג'ונסון קווי הגנה שונים. פעם אמר כי "באותו זמן לא הייתה לי חוות דעת נוספת, הייתי נער צעיר ועשיתי מה שאמרו לי". בהמשך התלונן כי "כולם מרמים בחיים, במיסים או במשהו אחר, אז למה לא עוזבים את בן ג'ונסון?". בשנים האחרונות כבר טען כי התגלו ראיות חדשות בנוגע לתיאוריית הקונספירציה המקורית – לפיה "גורמים מסוימים" (ספונסרים פרו-אמריקאים) רצו לראות אותו מגורש בבושת פנים מסיאול. "כל מה שאני יודע זה שהגעתי לשם נקי ויצאתי משם עם חומרים אסורים בגופי", הצהיר. ועדיין, בשום שלב לא הצהיר כי היה עושה דברים אחרת. "זה היה הגורל שלי", הסביר, "זה מה שהיה אמור לקרות, כי כך אלוהים תכנן את זה".

33 שנים אחרי סיאול, בן ג'ונסון עדיין מתעסק בטשטוש הקו על שם לאנס ארמסטרונג – זה שנמתח בין אנשים טובים שעושים דברים רעים לאנשים רעים שעושים דברים טובים. במסגרת ה"מיה קולפה" שלו הוא התחרה מול סוסים למטרות צדקה, התנדב בארגונים שונים והפיץ את מסר האנטי-סמים בתוכנית קהילתית שכותרתה "בחר במסלול הנכון". הוא הפציר בצעירים "אל תהיו אני" במאות הרצאות, מתוך ידיעה של מה זה בדיוק אומר להיות הוא. או אולי מתוך הבנה שאת העול של להיות בן ג'ונסון הוא יישא עד סיום מירוץ. החיים.

פרק מתוך "סיפור אולימפי", ספר חדש מאת שרון דוידוביץ' ואלעד זאבי, המדרג את 50 הרגעים הגדולים בתולדות המשחקים האולימפיים.

הספר זמין לרכישה בחנויות הספרים ובאתר: https://www.davidovitchtop50.co.il/