אילו הייתם נתקלים בעלילה כזאת בסרט, ודאי הייתם ממלמלים לעצמכם שהיא לא אמינה. הייתם אומרים איזו קלישאה מוגזמת על האנדרדוג ההוא שלוקח מדלית זהב בניגוד לכל הציפיות, שבדרך כלל מדלגת על הקולנוע ומגיעה היישר ל-DVD, או מקסימום ל-״הולמארק״, אבל הסיפור על תיאגו בראז׳ דה סילבה אמיתי לחלוטין ובגיל 22 הוא האלוף האולימפי החדש בקפיצה במוט.
לפני שניגע בסיפור הגמר המדהים, מילה על התפאורה. זה היה די מאכזב לראות את יציעי האצטדיון האולימפי ע״ש ז׳ואאו האבלנז׳ (מהיום צריך להוסיף כאן ״המנוח״) חצי ריקים, בסגנון גרנד פרי זאגרב רגע אחרי אליפות עולם באתלטיקה. מזג האוויר הסוער, שפקד אמש את העיר, אינו מהווה תירוץ מתקבל על הדעת: האוהדים די מוגנים שם בזכות הארכיטקטורה וגם ככה המבול החל הרבה אחרי כניסת הקהל. האם ייתכן שהאנשים שהגיעו מכל קצוות תבל פשוט לא מתעניינים ב-״מלכת הספורט״ כשיוסיין בולט אינו בין המשתתפים?
התנאים הלא אידאלים הללו הביאו לעיכוב בפתיחת התחרות. כצפוי, זה הלחיץ בעיקר את האלוף המכהן, שלו תמיד יש יותר מה להפסיד, והמצלמות קלטו פעם אחר פעם את פרצופו המרוגז. לכך התווספה בעיה טכנית במערכת שקובעת את גובה הרף, והמארגנים נאלצו להורות על חזרה לשיטה הידנית הישנה והטובה.
אחר כך יספר לי סם קנדריקס, שזכה אמש במדלית הארד, כי העובדה שהקפיצות החלו באמת רק בסביבות עשר בלילה, נכנסה לראש של חלק מהחבר׳ה. מבלי להגיד את שמו, קנדריקס התכוון בעיקר ללאבילני, שאמנם עבר בקלילות ארבעה גבהים ללא פסילות, אבל נשאר עצבני, במה שעוד יתנקם בו בהמשך.
באשר לדה סילבה, ככל שהוא החל לצבור ביטחון, הברזילאים התאהבו בו. זה לא ייחודי לריו שהקהל מריע לספורטאים ״משלהם״ גם מבלי שהכירו את שמם דקה קודם לכן, אלא שלא בכל יום זה נגמר עם אלוף אולמפי חדש. למעשה, יותר אנשים כאן מכירים את מאמנו של דה-סילבה, ויטלי פטרוב, האיש שהדריך בעבר את שתי האגדות של הענף: סרגיי בובקה בגברים וילנה איסנבייבה בנשים.
הקפיצה במוט היא מעין שחמט בשחקים: יש המון טקטיקה בבחירת הגבהים, וכך היה גם אתמול. בכל פעם שנדמה היה ללאבילני שהוא מכניע את יריביו, בא הילד הברזילאי הזה ועל אדי הדלק האחרונים המשיך להזכיר לו: ״הנני כאן״. כשלבילאני קבע שיא אולימפי חדש עם 5.98 מ׳ כבר בניסיון הראשון, דה סילבה, שידע כבר כי מדלית הכסף מובטחת, דילג ל-6.03 מ׳, 10 ס״מ מעל שיאו האישי.
באופן סנסציוני, הוא עבר את הרף בניסיון השני ועכשיו הגיע תורו של האלוף לחשוב מה עושים. לאחר שסחב כבר שתי פסילות באותו הגובה, לא הייתה לו ברירה אלא ללכת על הגבהה נוספת: 6.08 מ׳. זוכרים את העצבים שלו מתחילת הערב? הם חזרו אליו כבומרנג בדיוק הרגע הזה. הוא פשוט מאס בברזילאים, שמרגע שהבינו את הפוטנציאל להיסטוריה, זנחו את כל הנימוסים וההליכות של האתלטיקה.
שריקות הבוז הצורמות הוציאו מלבילאני תגובת נגד וכבר כאן היה ברור שסיכוייו לעבור נמוכים. הוא פסל ונתן את האות לחגיגות של אלפי המקומיים שנשארו שם עמוק אל תוך הלילה. דקות ספורות לאחר מכן לאבילני המאוכזב מיהר להשוות בין ההתנהגות שלהם לבין זו של הנאצים כלפי ג׳סי אוונס במשחקי ברלין 1936, אבל באותה מהירות הוא גם זכר להתנצל.
אבל בואו נשים בצד סקנדל תורן כזה או אחר. ביום הזה עדיף להתמקד בברזילאי עם החיוך הביישני, שלא ידע מתי הוא אמור לקבל את המדליה, וסיכם את הערב בצניעות אופיינית: ״הוצפתי ברגשות מדהימים. אינני יודע מה המשמעות של כל זה. אני צריך לצאת החוצה ולחשוב על זה שהרגע הפכתי לאלוף״.