השמים הם הגבול? לאן הגיעו מאמני הכוכב האדום

אחרי שעשה את הכל בכדורגל הישראלי, ברק בכר יוצא למסע האירופי שלו בכוכב האדום בלגרד. ואם היתה כותרת אחת מרכזית להליכה של בכר למקום הזה, שלא ידוע כמקום נוח למאמנים, הרי שהיא היתה תחת הרצון להתקדם. בכר בן 43, כל הקריירה לפניו ואחרי שלקח שש אליפויות בליגה הישראלית והעפיל עם מכבי חיפה לליגת האלופות, הוא מחפש את האתגר באירופה - להפוך להיות המאמן הראשון מאז אברהם גרנט שעושה את זה בגדול, במגרש של הגדולים.

הנראטיב הברור סביב המעבר של בכר הוא ההגדרה של הכוכב כמקפצה - כלומר, אם יצליח לספק תוצאות וכדורגל טוב בסרביה, יוכל להתקדם לקבוצה הבאה ולהגיע למחוז חפצו האמיתי - הליגות הבכירות ביבשת. האם זה באמת יקרה? כמובן שקשה לדעת, אבל אפשר להסתמך על ניסיונות העבר - להסתכל על המאמנים הקודמים של הכוכב האדום, ולראות האם זו באמת היתה המדרגה שבה הם השתמשו כדי לייצר קריירה אירופית משגשגת. ולכן, בדקנו את הרזומה של המאמנים שעבדו בקבוצה בעשור האחרון - וראינו האם העזיבה שלהם תרמה לקריירת האימון.

הערה: נתון מעניין הוא שרק שני מאמנים מחוץ למזרח אירופה אימנו את הכוכב האדום בכל ההיסטוריה, וולטר זנגה האיטלקי ב-2006 וריקרדו סה פינטו מפורטוגל ב-2013. בכר הוא המאמן הראשון בתולדות המועדון שלא נולד באירופה. כך שגם הרשימה צריכה להילקח בהתאם.

סלבישה סטויאנוביץ' (2013-2014)
המאמן הסרבי, לשעבר האיש על הקווים של נבחרת סלובניה, החליף בתפקיד את ריקרדו סה פינטו, שאימן את הקבוצה חצי שנה בלבד. עונה אחת בלבד היתה לו בכבוכב האדום, והוא זה שהחזיר לקבוצה את האליפות אחרי שבע שנים שבהן היא לא השיגה זאת. למרות זאת, הוא עזב בקיץ הבא. הקבוצה הבאה שלו היתה לירסה הבלגית, אליה הוא מונה בספטמבר במקומו של סטנלי מנזו והתפטר כבר בחודש ינואר שלאחר מכן (2015). אחר כך הוא אימן בצ'אנגצ'ון הסינית, וחזר לאירופה לאמן בלבסקי סופיה וגם לקדנציה קצרה את נבחרת לטביה.

התקדם? לא ממש. סטויאנוביץ', בסופו של דבר, אימן באותו סדר גדול של קבוצות עד סוף הקריירה שלו. הוא אמנם עבר מהכוכב האדום לליגה הבלגית (שהיא ללא ספק ליגה טובה יותר), אבל לא לקבוצה מרשימה במיוחד. הקדנציה הקצרה והמוצלחת בכוכב האדום לא הורידה, אבל גם לא העלתה במיוחד.

ננאד ללאטוביץ' (2014-2015)
אנחנו נשארים במזרח אירופה, עם המאמן שהגיע לקבוצה שבה גדל ושיחק בשורותיה במשך שש שנים. הרומן הקצר נגמר בלי אליפות, וללאטוביץ' נפרד בתום העונה. מה קרה אחר כך? הקבוצה הבאה שלו היתה בוראק צ'צ'אק, גם כן בסרביה, ולמרות שהוביל אותה במקום השני נפרד בנובמבר 2015 מסיבות כלכליות. משם, הוא אימן בעיקר בסרביה (רדינצקי, וויבודינה, צ'וקריצ'קי), קפץ מדי פעם גם לנבחרות הצעירות או לבוסניה, והקבוצה היחידה שאימן מחוץ למזרח היבשת היתה אל באטין מסעודיה.

התקדם? ללאטוביץ', כמו קודמו, נשאר בעיקר בתחומי סרביה וסביבותיה (למעט גיחה קצרה למפרץ). מצד שני, צריך לזכור שללאטוביץ' לא הצליח עם הקבוצה - ובאופן טבעי, זה מכתיב גם את המקומות הבאים שאליהם יגיע.

מיודראג בוז'וביץ' (2015-2017)
גם הוא מגיע לכוכב האדום לאחר ששיחק בשורותיה, בין 1992 ל-1994. בוז'וביץ' אימן את הכוכב במשך שנתיים - את העונה הראשונה הוא סיים עם אליפות דומיננטית בהפרש של 32 נקודות מהמקום השני. את העונה שלאחר מכן הוא סיים כשהוא מפסיד את האליפות לפרטיזן, והלך הביתה. לאחר מכן, הוא אימן בליגה הרוסית - את ארסנל טולה במשך שנה, את קריליה סובטוב שנתיים ואז חזר לטולה עד עונת 2021/22, בסיומה היא ירדה לליגת המשנה.

התקדם? אין ספק שמעבר מסרביה לרוסיה הוא שדרוג מסוים, בוודאי ברמה הכלכלית, אבל כאן צריך להסתכל על הרזומה של בוז'וביץ' עד הכוכב האדום - ולהבין שהקפיצה לסרביה היתה מקרית; לפני כן, הוא אימן רק ברוסיה (בין היתר את רוסטוב, דינמו ולוקומוטיב מוסקבה) - כך שכנראה שהקדנציה בכוכב לא העלתה את המניות שלו.

ולדאן מילוייביץ' (2017-2019)
מוטיב חוזר בסיפור שלנו: גם מילוייביץ' הוא שחקן עבר של הכוכב האדום, שאפילו גדל במועדון בסוף שנות השמונים. הוא גם אימן את קבוצת הנוער ב-2011. המקרה של ולאדן היה קצת מוזר: הוא זכה עם הקבוצה בשתי אליפויות רצופות (2017/18 ו-2018/19), והתפטר מהקבוצה בדצמבר 2019 אחרי שהקבוצה הוליכה את הטבלה בפער של 11 נקודות. עדיין לא ברורה הסיבה שבגללה הוא עזב. בכל מקרה, לאחר מכן הוא אימן את אל אהלי הסעודית, קפץ לא.א.ק אתונה, חזר לסעודיה לאמן את אל איתיפק (היום עובד שם מאמן ושמו סטיבן ג'רארד) ובעונה החולפת הוא אימן את אפואל ניקוסיה בקפריסין.

התקדם? כנראה שזה בעיני המתבונן. ייתכן מאוד שבכדורגל של היום, לאמן בערב הסעודית זו התקדמות.. בכל מקרה, עדיין מדובר בליגות שלא נמצאות בפרופיל גבוה מדי ביחס לליגה הסרבית - חלקן אפילו שוות פחות. אלה בערך אותן קבוצות שבהן אימן בכל הקריירה.

דיאן סטנקוביץ' (2019-2022)
כנראה השם הבכיר ביותר ברשימה. אחד מגדולי השחקנים של סרביה בשנים האחרונות, מי ששיחק 15 שנה בליגה האיטלקית - כולל תשע שנים באינטר הגדולה. סטנקוביץ' הוא שם דבר בכדורגל האירופי, והוא חזר לסרביה בדצמבר 2019 במקומו של מילוייביץ' שעזב. ההצלחה היתה פנומנלית - סטנקוביץ' הוביל את הקבוצה לשלוש אליפויות רצופות (2019/20, 2020/21, 2021/22), וגם הופיע איתה בשלב הבתים של הליגה האירופית. מי שגרמה לסוף דרכו של סטנקוביץ' בכוכב היתה... מכבי חיפה. ההדחה מול הירוקים של ברק בכר בפלייאוף ליגת האלופות חרצה את גורלו. התחנה הבאה שלו היתה סמפדוריה האיטלקית - שם הוא חתם ב-6 באוקטובר 2022, ועזב אותה לאחר שהיא בסיום העונה ירדה לסריה ב' מהמקום האחרון.

התקדם? על הנייר בהחלט כן. מעבר מסרביה לליגה האיטלקית יהיה משהו שבכר בהחלט יחלום עליו - אבל כאן צריך להוסיף דיסקליימר: סטנקוביץ' הוא הרי במקור דמות מוכרת למדי בכדורגל האיטלקי, ולכן מאוד הגיוני שיגיע לאמן קבוצה במדינה שבה היה כה פופולרי כשחקן. לבכר, מה לעשות, אין את היתרון הזה.

מילוש מילוייביץ' (2022-2023)
כנראה הדמות המתוסכלת ביותר ברשימה. מילוייביץ' הגיע לקבוצה לאחר המכה הכואבת שחטפה עם ההדחה מליגת האלופות, ועשה כל מה שביקשו - הוא זכה עם הקבוצה בדאבל, רק כדי לראות את הכוכב ממנה את ברק בכר. היום, אגב, הוא מאמן את אל וואסל מאיחוד האמירויות. לא ממש התקדמות.

המסקנה מרוב המאמנים די ברורה - הכוכב האדום, לפחות עד כה, היא לא ממש הקבוצה שממנה אתה קופץ לליגות הגדולות באמת. רוב המאמנים שהופיעו ברשימה הזאת הם מאמנים מסרביה, שהכוכב היתה בסך הכל עוד תחנה עבורם. אבל כאן חשוב לזכור שברק בכר הוא חד קרן - דמות ייחודית בכדורגל שלנו, ששברה תקרות זכוכית שאיש לפניו לא עשה. וזה יכול להשאיר אותנו, ואותו, אופטימיים יותר שגם את התקרה הזאת הוא ישבור בכוחו הרב. בהצלחה.