ליל של כוכבים: מאחורי הערב ההירואי של הפועל ת"א

נורא מפתה להגדיר את המשחק המופלא של הפועל תל אביב אתמול (שישי) כמשחק מכונן. ובאמת, יכול להיות שהוא היה כזה. הרי היו בו את כל האלמנטים שממנו נוצרות אגדות: האדומים ניצחו את הקבוצה שהייתה העונה הטובה במפעל, זו  שנמצאת במקום השלישי בליגה הספרדית. הם הציגו גיבורים של איכות כמו מוטלי, גיבורים של ווינריות כמו בלייקני, וגיבורים של הקרבה כמו מדר. הם הצליחו לממש את הפוטנציאל ההתקפי שלהם כמעט עד תומו, בעודם מוצאים פתרונות יעילים לצונאמי השלשות שוולנסיה יכולה להמטיר על יריבותיה. הם הצליחו לשרוד מומנטום שלילי, האוהדים שלה הצליחו ליצור אווירה ביתית לוהטת, ועופר ינאי אפילו לא התלונן על השופטים. סוג של סערה מושלמת.

אבל משחק מכונן הוא משחק שמייצר שינוי מהותי, משחק שמעצב מציאות חדשה. ואחרי שהתעוררה הבוקר, מחוייכת מזכרונות ליל אמש, הפועל ת״א תיזכר שיום רביעי הוא המבחן האמיתי שלה. זה היום עבורו נבנתה הקבוצה. זה היום עבורו נפתח פנקס הצ׳קים. זה היום שבו, אם תנצח, היא תעשה צעד ענק אל עבר השער של היורוליג, השער שצדיקים יבואו בו. על כן, הניצחון האדיר אתמול, והוא באמת היה אדיר, יקבל חותמת של משחק מכונן רק אם הוא יקבל אח תאום ביום רביעי. אבל האם זו בכלל ציפייה הוגנת, לצפות מהפועל ת״א לנצח בוולנסיה במשחק מספר 3?

חמש מי יודע?
התשובה לשאלה הזו היא: למי אכפת עכשיו? בואו קודם נהנה ממשחק מספר 2. אבל אם מישהו באמת רוצה תשובה לשאלה הזו, הוא צריך לחזור לחודשים אוגוסט-ספטמבר, ימי מלחמה אינטנסיביים, ולבדוק האם הסגל הנוכחי שנבנה אז איכותי מספיק כדי לנצח בוולנסיה במשחק מספר 3. אז לפי אתמול, בעמדה מספר 5, אין ספק בכלל שהיתרון של הפועל ת״א משמעותי.

פראדייה וקוסטלו הם שחקנים נהדרים וחכמים, שמאפשרים ריווח וקליעה מבחוץ, אבל הם לא באמת יכולים להתמודד לבדם מול ג׳ונתן מוטלי, ללא עזרה. אתמול מוטלי התעלל בהם כמעט בכל אספקט התקפי. החל מנעילות בצבע, דרך ריבאונד התקפה ועד לאחד על אחד עם הפנים לסל. ואיטודיס מקפיד לשמר את הביג מן שלו שמח, וחלק ניכר מהפואנטות ההתקפיות הולכות אליו, ולעיתים נדמה שאפשר אפילו עוד יותר לשחק עליו, עד שהיריבה תביא פתרון מוכח.

מוטלי שיחק אתמול כמו האיש ששילמו לו לבוא למשחקים האלה. הוא מימש כל הבטחה, הוא הצדיק כל דולר. וכשהוא הסתכל לספסל כדי לקבל קצת מנוחה, הוא הבין שזה עליו. הדאגה האמיתית של איטודיס היא הגיבוי של מוטלי בעמדה הזו - בינגהאם וקאבוקלו נראים כרגע כמו שתי נשמות אבודות שמחפשות את דרכן על המגרש. שם נמדדת איכות הסגל של הפועל ת״א ושם יש נפילה.

לבינגהאם יש את הפוטנציאל להיות זה שיעזור קצת ולתת פתרונות במשחק הפיק אנד רול או בהגנת הטבעת, אבל חוסר הניסיון שלו בולט. קאבוקלו נראה כמו מישהו שבמקום שם המשפחה על הגופייה שלו צריך לכתוב ״trade me". אם מוטלי יסתבך בבעיית עבירות, הפועל ת״א תקרוס אל חולשותיה, הלחץ על הגארדים שלה ייגבר, ובולנסיה יודעים ללחוץ על מובילי כדור, בטח בידיעה שאין מי שיאיים עליה בצבע, והשוחט ישחט. אז מוטלי נתן אתמול משחק שיא. ברביעי הוא צריך שיא חדש.

ים אדוני
הפועל ת״א שיחקה אתמול עם שבעה שחקנים. אם רגלנד יחזור, זה שמונה. תיאורטית, אפשרי, פיזיולוגית, בעייתי. הפועל ת״א זקוקה לנס ביום רביעי, לא פחות. בעמדה מספר 1, להפועל ת״א יש בינגו גדול. הלב והשכל של הפועל הוא ים מדר. כשהמשחק נצמד ברבע האחרון, ולנסיה עשתה ריצה שאיימה להפוך את המשחק, ובדיוק אז, מדר סבל מהתכווצות שרירים. ואז נכנס לפעולה, המושג האמורפי הזה שנקרא אופי. ווינר. מנהיג. זה לא היה רגע סטייל וויליס ריד במדיסון סקוור גארדן, גם לא משחק השפעת של מייקל ג׳ורדן, אבל זה היה רגע קטן גדול שבו הגוף של מדר הגיע לצומת בו הוא אמר לאיש שמחזיק אותו: אני גמור, אני מתכווץ, אם אתה ממשיך מכאן זה עליך. והראש של מדר, צלול וחזק, אמר לגוף סתום ת׳פה, אנחנו ממשיכים.

בשידור של המשחק דיווחו על ויכוח בינו לבין איטודיס האם להחליף אותו או לא. איטודיס אולי דאג שוולנסיה יזהו שהוא לא כשיר וירכבו עליו הגנתית. אבל מי בכלל מסוגל להתווכח עם ים מדר אם הוא צריך להישאר על המגרש בדקות אחרונות של משחק צמוד? גם איטודיס בעצמו קיווה שמדר יגיד לו שאין מצב שהוא מתחלף. כל בר דעת יודע שהוא נשאר על המגרש עד שהחבר׳ה עם האלונקה מורידים אותו וגם אז רק אם הם קושרים אותו אל האלונקה. אז מדר נשאר, יצר דיפלקשן שהוביל לאיבוד כדור של ולנסיה, קלע שלשה ששמרה על מרחק ביטחון, הנהיג על ידי דוגמא אישית, וניצח את המשחק. אלו היו צעדים קטנים בדרך להפוך למיתולוגיה גדולה.

מה אתה עושה?? גדול גדול!
זה היה משחק קבוצתי מושלם של הפועל תֿ״א, שבו היא הצליחה להביא לידי ביטוי אלמנטים אינדיבידואליים, בעיקר של אנטוניו בלייקני, האיש שבכל פעם שהוא מוסר את הכדור, נוצר בשמיים ליקוי חמה. בכלל, חייבים לאהוב את כוח האש שבלייקני ופוסטר מייצרים. את חוסר המצפון של בלייקני שלא מבחין בין טוב ורע, וכשזה טוב, הוא בלתי עציר, וכשזה רע, איטודיס עוצר אותו. כל קבוצה חייבת כזה שחקן, שאוהבים ושונאים בו זמנית, של ״מה אתה עושה?? גדול גדול״, שהיריבות חוששות ממנו וחבריו לקבוצה מתעבים אותו.

וכשהפועל ת״א תקועה הוא ישמח לצעוד קדימה ולייצר נקודות. זה לפעמים מייצר זריקות לא לעניין, פגיעה במומנטום או יצירת מומנטום שלילי של היריבה. אבל כשהוא, מדר, גינת ופוסטר נפרשים מסביב לקשת, כשמוטלי מקבל את הכדור בפנים וההגנה מתכווצת, אתם רוצים שהוא או מרקוס פוסטר יהיו אלה שיוציאו אליהם את הכדור.

ואתם רוצים את בר טימור. גם אם אתם נבהלים מהשיער המאפיר של הגארד שלכם ואתם תוהים, האם עוד יש לו את זה. גם אם אתם נזכרים שהדקות שלו יכלו להיות של ג׳ו רלגנד. השילוב שלו ושל מדר, העובדה שהוא עוזר בקבלת החלטות אינטליגנטית ויוצר איזון לפראות של בלייקני, מציבה אותו בתור הסייד קיק הכי משמעותי בקבוצה.  

הסנדק
ואיטודיס. אולי התרגלנו לנוכחות שלו כאן, ואולי ניהול המשחק שלו בדרבים ובעוד כמה משחקים העלו תהיות האם כל ההייפ סביבו אכן מוצדק. וגם הפסאדה של האיש הכועס שיעשה הכל כדי לדאוג למועדון כמו היה סנדק של משפחה עליה הוא מגונן, שקופה, גורמת לך לתהות מי קונה את השטיקים האלה שלו. ואתמול הוא דיבר על ״תהליך״ וֹ״תזכרו מאיפה באנו״, ושנה שעברה הפועל ת״א עשתה רבע גמר, והשנה חצי גמר ובראשנו כבר מתקתק אליבי להפסד ביום רביעי.

אבל דבר אחד צריך לזכור: איטודיס עשה סדר. הוא הזיז את מערכת הכריזה שלא הפסיקה להרעיש וענתה לשם פטריק בברלי, הוא שולט בסגל ביד רמה, הוא לא מפחד להתעמת עם הגדולים ולתת הזדמנויות ברגעי אמת, גם אם הן נראות הזויות, לגיא פלטין. הוא נלחם את מלחמתה של הפועל, הוא עושה לה לובינג (ולעצמו על הדרך) ביורוליג, ובעיקר, וזה באמת העיקר, הוא מביא תוכנית משחק סדורה, ברמה האסטרטגית והטקטית, ומנסה לשבש את הזקוק לשיבוש.

אתמול, הוא הסכים שכל דבר ינצח אותו, מלבד השלשות של ולנסיה. לכן הוא נשאר קרוב לג׳ונס (אפס משש לשלוש), מונטרו (אפס מארבע מאותו טווח), וססטינה (שתיים מחמש). הוא הודה לפדרו מרטינס שהעלים את יוביץ׳ במחצית השנייה, ואיפשר לגבוהים של ולנסיה נגיעות בכדור ולא הביא עליהם עזרה, כדי שהם ינצחו אותו ולא מונטרו ושות׳. זה עבד.

ולנסיה הגיע למצב שבו היא צריכה לאלתר ולחפש הירו בול. ולנסיה הסיסטמטית, ההיררכית, הקטלנית, חיפשה כוח אש, ואין. והנתונים שלה אתמול, קרובים מאוד לממוצעים שלה, אבל כולן מתחת לממוצע: הפועל ת״א הורידה אותה ממדד יעילות של 117 למדד 100, מ-34 זריקות לשלוש במשחק ל-29 זריקות אתמול, מ-38 אחוזים בממוצע לשלוש ל-34 אחוזים אתמול, מ-96 נקודות בממוצע ל-91 אתמול. ועל כן, המשחק עדיין היה צמוד ובסכנת התהפכות. ועל כן, ביום רביעי הפועל ת״א תצטרך נס גדול.

געגוע למתכות
אבל עופר ינאי לא רוצה ניסים, הוא רוצה תארים. כבן גאה לעדה הטריפוליטאית (יוצאי לוב), גם הוא יודע שזו עדה מפוארת אבל אין בה יותר מדיי רומנטיקה. לכן, אם אתם אוהדי הפועל רומנטיים, אתם תסתפקו בניצחון המתוק אתמול ובכאב המתוק אחרי ההפסד ביום רביעי. אבל אם אתם קילרים שלא רואים בעיניים, אתם תגידו שרומנטיקה זה לחלשים, ותדרשו שארון הגביעים שלכם, שמתגעגע למתכות, יתמלא כבר באיזה גביע עם אוזניים גדולות ולוחית עליה כתוב ״אלופת היורוקאפ 2025". עבור זה עופר ינאי הגיע להפועל ת״א, לעשות מהפכה, לתפוס את הראש בסוף העונה, להניף גביע ולזעוק: ״חי אדוני יא בויה!״.

שיגרע צהובה
בינתיים, בצד הצהוב של העיר, השיגרע נמשכת. מכבי תל אביב ממשיכה להיות הקבוצה הכי סימפטית ביורוליג. סימפטית ומפסידה. כמו האביר במערכון של מונטי פייתון, שנקטעים לו איברים אחד אחרי השני אך הוא ממשיך להילחם, כך מכבי ת״א. היא מאבדת שחקן כל שבוע, מאבדת יתרון דו ספרתי כל שבוע, ממשיכה לשחק כדורסל הירואי, ועוד מצליחה להיות בעמדת ניצחון מול הקבוצה הכי לוהטת ביורוליג בשבועות האחרונים.

מכבי הייתה עקבית בכדורסל הרע שגמר לה את עונת היורוליג בדצמבר, ועכשיו היא עקבית בכדורסל השמח והלא חשוב שהיא משחקת בחודש מארס. התוצאה, לרוב, עצובה. זה די לא יאומן שזה הסגל שהביא אותה למקום ה-16 ביורוליג, אך התחרותיות של החודש וחצי האחרונים לא באמת תואמת את המקום הזה. כמובן שהעומס נופל על פחות שחקנים ולך תדע מי ייפול בשבוע הבא.

אבל בינתיים, אין מילים לתאר את ההערכה לרומן סורקין שחוזר להיות מפלצת יורוליג, לג׳ון דיבתולמיאו שסוחט כל דקה איכותית, לג׳ייק כהן בסיבוב פרידה מאולמות ריקים, ואת סחיטת הפוטנציאל האבסולוטית שעודד קטש מצליח לייצר מסגל מצטמק. אתמול הוא הגיע מרחק פוזשן אחד מניצחון, והפעם רוקאס יוקובאייטיס לא הצליח לייצר קסם ואיבד את הכדור. אבל יש גם נחמה. עוד שבועיים למניאק.