התקציר באדיבות תאגיד השידור כאן
כן, זה ההישג הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי אי פעם, יותר גדול מההשתתפות במונדיאל 1970. לראשונה אני כותב דבר כזה וזה לא חלום, זאת מציאות. אני לא מתכוון עכשיו לעשות השוואות איך הגענו למונדיאל לפני 53 שנה ואיזה תוצאות עשינו שם. העובדות הן שהנבחרת הצעירה של ישראל, לראשונה בהיסטוריה באותו מעמד של ענקיות הכדורגל העולמי, נבחרות שזכו במונדיאלים, ביורו, עם הליגות הטובות ועם השחקנים הגדולים ששיחקו ומשחקים שם.
עד היום כשהיו מזכירים באותה נשימה את ישראל עם אנגליה, ספרד וצרפת ואיטליה, גרמניה, הולנד ובלגיה שכבר בבית, הייתי צוחק ואומר, ״די זה לא כוחות, אנחנו לא באותה ליגה״. לא עוד. כי מדובר בדור זהב של ממש, בדור ששתי נבחרות צעירות שלו מגיעות לפסגת העולם, דור של שחקנים עם גילאים עוקבים שהביאו את ישראל לגמר יורו הנוער, למקום השלישי במונדיאליטו ולחצי גמר היורו לנבחרות צעירות. לפני שנה אם היו שואלים אותי, הייתי אומר שההישגים האלה חסרי סיכוי.
כי הכדורגל הישראלי הוכיח לנו במשך שנים רבות כמה הוא לוזר וכמה אי אפשר לסמוך עליו ברמת נבחרות באירופה. הנבחרת הצעירה של ישראל, כמו גם נבחרת הנוער, ניפצה כל סטיגמה שדבקה בכדורגל שלנו. אתמול זה היה אחד מהשיאים, 120 דקות מול נבחרת ביתית עם 50 אלף אוהדים, שבטח לא פחות טובה והנבחרת הזאת ״מתאבדת״, ורואים בכל דקה ודקה כמה היא מאמינה בעצמה. נבחרת שהוגרלה ל״בית מוות״ עם מעצמות כמו אנגליה וגרמניה וכן עם צ׳כיה החזקה ואף אחד לא נתן לה שום צ׳אנס, והיא הזאת לועגת וצוחקת על כל אירופה.
עכשיו תגידו לי שזה לא ההישג הגדול מכולם. שחקנים שהגיעו מהכדורגל הישראלי שכל כך מושמץ (פרט לאוסקר גלוך בחצי השנה האחרונה), לא רק מליגת העל שלנו אלא גם מהליגה הלאומית ומהנוער של מכבי חיפה והפועל ק"ש, נגד שחקנים מליברפול, מנצ'סטר סיטי ומהבונדסליגה, כן זה לא חלום, זאת מציאות, זה דור זהב או כמו שגיא לוזון המצוין אמר ״דור המהפיכה״.
המשחק אתמול מול גיורגיה היה הפכפף. על פניו נראה היה שהמארחת מחזיקה יותר בכדור. 35 הדקות הראשונות היו שלנו עד שהגאורגים נכנסו לאט לאט למשחק. למרות זאת הם לא הגיעו למצבים כמו של דור תורג'מן ועמרי גנדלמן עם שתי החמצות גדולות מול השוער המצוין ממרדשווילי מוולנסיה הספרדית. גם לא היה להם את הבעיטות המסוכנות של אוסקר גלוך מחוץ לרחבה, אז אולי הם החזיקו יותר בכדור, אבל ישראל הייתה הרבה יותר מסוכנת.
לנבחרת שלנו יש שחקנים בולטים, בראש ובראשונה אוסקר גלוך, כוכב כדורגל שכמעט כל נגיעה שלו בכדור היא קסם. זיהיתי אצל אוסקר עייפות גדולה החל מהדקה ה-75, כך שבמשך 45 דקות היה לו מאד קשה לתפקד ללא אוויר בריאות, ולמרות זאת גיא לוזון בחר שלא להחליף אותו, כי זה שחקן שעם העייפות הגדולה יכול לנפק עוד רגע קסם אחד שיכול לנצח משחק. פרט לגלוך, יש את דור תורג'מן שהוא חלוץ ברמה גבוהה, עמרי גנדלמן שעושה עבודה מטורפת גם בהגנה עוזר לבלמים, גם בקישור עושה את הלחץ וגם מצטרף להתקפה ותמיד מסוכן בתוך הרחבה וכמובן השוער דניאל פרץ שנותן שקט וביטחון בצורה בלתי רגילה לכלל שחקני הנבחרת.
דור חלום (אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל)
לוזון. הביקורות היו מוגזמות (אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל)
אבל בעניין הקרדיטים, בנבחרת כזאת יהיה לא פייר לתת קרדיט לבודדים. נכון, לכל נבחרת וכל קבוצה יש את הכוכבים שלהם, אבל זאת נבחרת, בדיוק כמו נבחרת הנוער של ה"ביחד". לא נכנעת לרגע, כולם נותנים הכל עד לשריקה האחרונה ומאוד מאמינים בעצמם ולא חשובה הנבחרת שניצבת ממול. אתמול כל שחקני ההגנה נתנו משחק ענק, מהקפטן גיל כהן, דרך סתיו למקין, כארם ג'אבר, עילי חג'ג' ורוי רביבו במשחקים הקודמים, הקישור היה ללא פשרות, עדן קארצב עד שהוחלף, איתן אזולאי, ועידן טוקלומטי בהתקפה ליד גלוך ותורג'מן.
הדוגמה הכי טובה היו יואב הופמייסטר שהחליף את עדן קארצב אחרי שספג צהוב ונתן משחק ענק. גם עוז בילו, הישאם לאיוס, זיו מורגן ,אבו רומי וחלאיילי עשו הכל לטובת הנבחרת. זאת נבחרת, כולם נבחרים ואחד בעד כולם וכולם בעד אחד. אגב, מי שמאוד מאוד מצא חן בעיני והוא שחקן שחקן זה ענאן חלאיילי, שצפיתי בו רק בקבוצת הנוער של מכבי חיפה ואחרי כן בנבחרת הנוער של אופיר חיים. יש בו את כל הנתונים להצליח, גם בקבוצה הבוגרת של מכבי חיפה, הוא לא צריך להיות מושאל חלילה לליגה הלאומית או לאחת הקבוצות החלשות של ליגת העל. מקומו צריך להיות באופן ודאי במכבי חיפה ולשחק הרבה, יופי של שחקן.
על כל השחקנים הנהדרים האלה מנצח בצורה בלתי רגילה המאמן גיא לוזון. אני זוכר את התגובות לאחר מינויו כשהחליף בתפקיד את אלון חזן שעשה עבודה נהדרת עם הנבחרת הזאת. מה לא אמרו עליו? בגלל ה"האהבה" הגדולה למשפחת לוזון, רבים ביקרו את המינוי וקבעו שהוא לא מתאים, לא מאמן והכל "קומבינה". אני לא מכיר מאמן שבקומבינה מגיע לחצי גמר היורו. אולי אנשים שכחו את הרזומה של גיא לוזון כשרוב מאמני הכדורגל בארץ היו חולמים להישגים כאלה. הצלחה עם מכבי פ"ת ובני יהודה באירופה, אימון הנבחרת הצעירה ביורו 2013, הפסיד עם סטנדרט ליאז' אליפות בגלל הקיזוז, אימן בצ'רלטון אתלטיק מהצ'מפיונשיפ ועכשיו הצלחה ענקית עם הנבחרת הצעירה.
נכון היו גם כשלונות, אבל איזה מאמן בכל הקריירה רק מצליח? אני נותן לגיא לוזון את כל הקרדיט להצלחת הנבחרת הצעירה, היא מוכנה למשחקים בצורה אופטימלית, החילופים מצוינים והטירוף שהוא מכניס בחדר ההלבשה, יופי של טורניר בתקווה שבסיומו גם נגיע לאולימפיאדה בפריז. אני עדיין מתקשה להאמין לנתון הזה שאנחנו המדינה היחידה בעולם שהגיעה לארבע הגדולות בשני הטורנירים האחרונים, המונדיאליטו ויורו הצעירת, כן כן לא נתפס אבל זאת רק ישראל.
הגיע הזמן באמת להפסיק להשוות למונדיאל 1970. נבחרת הנוער והנבחרת הצעירה, העבירו אותנו בקיץ הזה את כל מנעד הרגשות והם עשו זאת מהקצה עד הקצה. הן העבירו אותנו בכל הצורות האפשריות: הפסד בדקה האחרונה, ניצחון בדקה האחרונה, ניצחון אחרי מהפך, ניצחון אחרי הארכה ועכשיו ניצחון בפנדלים. השוער דניאל פרץ בטורניר הזה הוכיח שלפעמים צריך לעצור 2 פנדלים כדי לגרד תיקו נגד גרמניה ולפעמים לעצור פנדל אחד שיביא אותנו לחצי גמר היורו ואולי גם אולימפיאדה, שם היינו פעמיים ב- 1968 וב- 1976 בפעם האחרונה, כשגיא לוזון היה בן שנה.
אלו ימים נפלאים לכדורגל הישראלי, רק שלא יגמר ונצטט את השיר שכתב עוזי חיטמן ז"ל לבועז שרעבי יבד"ל "זה לא חלום, עוד יבוא היום", כן, כל מי שאוהב ומפרגן לכדורגל הישראלי, הכדורגל שלנו הידוע לשימצה, מאוד גאה ומאושר היום.