"היו לי מחשבות, אולי זהו? מה המטרה שלי אם אני ממשיכה?"

אנסטסיה גורבנקו, השחיינית המצליחה ביותר בישראל, ואחת הספורטאיות הגדולות שנכנסו לדפי ההיסטוריה של הספורט הישראלי, פתחה את הקמפיין האולימפי ללוס אנג׳לס 2028. גורבנקו הייתה לשחיינית הראשונה מישראל שזוכה במדליה באליפות עולם כשזכתה בתואר סגנית אלופת העולם במשחה 400 מטר מעורב, זכתה במספר רב של מדליות זהב באליפויות אירופה ובתחרויות מהסבב העולמי, שיאנית ישראל במספר משחים, והתחרתה בשני משחקים אולימפיים בטוקיו ובפריז, וכל זה כשהיא רק בת 21.

המשחקים בפריז שהלכו לא כמתוכנן, והאירועים שקרו בהם השפיעו עליה והביאו אותה ללבטים פנימיים עמוקים ומחשבות על פרישה. אך האהבה לשחייה ולספורט, ההכרה ביכולות, הרצון להוכיח ולהצליח יותר ממה שעשתה עד היום, ובתקווה להצליח גם בלוס אנג׳לס, גרמו לה לקחת את הכישרון העצום ולהמשיך במלאכה מעבר לים.

לפני שלושה חודשים היא העתיקה את מגוריה לארצות הברית כדי לשחות, ללמוד ולהתחרות במכללת לואיוויל. שם החלה במקביל לשחייה ללמוד תואר בביולוגיה, החלה לעבוד לצד הסוכן רוני לופו, ומזכירה לעצמה בכל עת משהו שלא דבקה בו יותר מדי - להנות.

אנסטסיה, קודם כל, מה שלומך בימים אלה?
״שלומי בסדר. יש עליות וירידות, אבל בסך הכל בסדר. אני עוד מעט מסיימת את הסמסטר, זה שבוע אחרון עכשיו, אז סך הכל נחמד״.

החוויה במכללה היא כמו שדמיינת?
״האמת שלא ממש. לא בדיוק דמיינתי. יש כל כך הרבה דברים שבכלל לא חשבתי עליהם שהם חלק מהדרך פה. גם לא היה לי כל כך זמן לדמיין, הכל קרה כל כך מהר״.

למה באמת החלטת לעזוב לארצות הברית?
״מאז שאהוד סגל שהיה המנהל הספורטיבי באיגוד השחייה עזב, לפני שנתיים וחצי, התחלתי לנסות לראות אם אני יכולה להיות זכאית, ולקבל את האישור לבוא למכללות ולהתחרות עבור המכללות. ברור שתמיד יכולתי לעשות את זה בתשלום מן הסתם, להגיע לשם, להתחרות, ללמוד, ולהצטרף לקבוצה. אבל המחיר לא פרופורציונאלי ולא הייתי רוצה רק לשחות בקבוצה שאני לא אתחרה בשבילה בסוף, וממש רציתי להיות חלק מקבוצה".

"תוך כדי שאני בתהליך הזה למעלה משנתיים וחצי, השתנו הרבה חוקים בNCAA (התאחדות ספורט הקולג׳ים), אפשר היה להכנס לשם גם כשיש ספונסרים, היו עניינים של פרסים כספיים, וחשבתי שאת התשובה כבר אקבל אחרי פריז וזה יהיה הכי אידיאלי. הזמן עבר, ולא קיבלתי את התשובה. ואז אמרתי טוב אני אזרום, אני אחכה ואראה מה קורה. דברים באיגוד השחייה עדיין לא נסגרו, והתחילו לזוז רק בינואר, ככה שלא היה לי כל כך למה לחזור לשחות אחרי המשחקים. עשיתי חופש ארוך שלא יצא לי לעשות במהלך שני הקמפיינים האולימפיים, משהו שאני מאוד שמחה עליו. ואז חזרתי לארץ, התחלתי לעבוד עם לאוניד קאופמן מנהל הנבחרת".

"תוך כדי המשכתי למלא את הטפסים למכללה, וכל התקופה הזאת של התהליך להגיע לזה היא תקופת זמן של תואר בפני בעצמו. יצא שאני כבר הפסקתי להאמין שזה יקרה. אבל מזל שיש סביבי אנשים שלא הפסיקו להאמין ועזרו לי בדברים האלה. ובסוף ב15.1 קיבלתי את האישור, וחשבתי שעובדים עליי. כן הרגשתי שדברים התחילו לזוז קצת יותר מהר, אבל ברגע שהתשובה הגיעה זה היה מטורף, מדהים. כך או כך קבעתי לי טיסה לארצות הברית ב31 בינואר כדי לבוא לבקר ולהתאמן עם מי שנמצא שם, ובסוף זאת הייתה טיסה של לעבור לפה״.

פתחה דף חדש. גורבנקו (getty)

איך זה פתאום גם לשבת בכיתה, ללמוד ביולוגיה?
״הזיה, פשוט הזיה. כרגע זה כן מעניין אותי, אבל אני עוד יכולה לשנות בשנתיים הקרובות. הכל כרגע זה קורסים כלליים, אז אני אבחן את הביולוגיה. אני חושבת שהאיזון בין זה לבין השחייה יעשה לי ממש טוב״.

ניצלת את התקופה שאחרי המשחקים לחופשה ארוכה.
״כן, אף פעם לא לא היה לי זמן להתאפס על עצמי, לצאת לחופש אמיתי, והחלטתי לנצל את הזמן לחופשה ארוכה של כמה חודשים. היו לי שני קמפיינים אולימפיים בלי חופש יותר מדי ארוך, והחלטתי שזה הזמן האידיאלי לעשות את זה, ואני ממש שמחה שעשיתי את זה״.

בעצם יצא שלא היה לך הרבה זמן לעכל את המעבר מהרגע שקיבלת את האישור.
״השבועיים הראשונים היו מאוד מאוד קשים רגשית ומנטלית, הכל יחד. אמרתי לעצמי שזה משהו שרציתי כל כך הרבה זמן, וזאת הזדמנות שאני לא יכולה לוותר עליה. ואמרתי שבמקרה הכי גרוע, אם לא יהיה לי טוב וזה לא יעשה לי טוב, אני תמיד יכולה לחזור. אבל אם לא אלך על זה, אני ארגיש תחושת פספוס״.

כמה המשפחה הייתה חלק בהחלטה?
״ההורים שלי כל הזמן חיכו לזה, ורצו שזה באמת יקרה. הם אף פעם לא הפסיקו להאמין בזה, והם מאוד דחפו אותי לזה. ההורים שלי ממש אוהבים שאני בבית ורוצים שאני אהיה בבית כמה שיותר, אבל הם ידעו שזאת הזדמנות מדהימה. הם רצו שאני אתחיל ללמוד מן הסתם, אבל ידעו שזאת המסגרת הכי טובה בשבילי אם אני אלמד ואשחה ברמה הכי גבוהה שאפשר״.

כמה זה היה קשה להתנתק מהמשפחה?
״בכיתי כל יומיים, היה לי ממש קשה. אבל אז אמרתי ׳איזה מזל יש לי שיש לי את האנשים האלה שאני כל כך אתגעגע אליהם, ויש לי את האנשים שתומך בי׳. אחותי הקטנה וגם הגדולה הן כבר מספיק גדולות, הן מבינות ותומכות. הן רוצות שאעשה מה שטוב לי. הכי קשה לי זה אחיינית שלי, כי בסופו של דבר זה הגיל שהיא מתחילה לגדול, וקשה ומבאס שאני מפספסת את השנים האלה. אבל גם ככה אני לא באמת הייתי בבית אז זה לא משהו שונה מדי״.

עכשיו אחרי שעברת את ההתאקלמות שם, איזה עוד יתרונות את מגלה עם הזמן?
״תמיד רציתי שיהיה לי מקום שאני אגור בו, שכן יהיו לי את הטיסות שיש לי תמיד, אבל שאפסיק עם כמות גדולה של טיסות, ואפסיק לחיות על מזוודה. זה באמת למצוא איזון מסויים. זה אחד הדברים הכי גדולים שאני מקבלת מזה, האיזון, בנוסף לתואר מן הסתם. זה שבאמת יהיה לי סדר יום ושגרה קבועים לכמה חודשים, איזה כמה חודשים? בעצם 4 שנים להיות באותו המקום, זה מטורף. הייתי כל כך רגילה במשך 6 שנים להיות בתוך הטירוף הזה, הטיסות והמעברים, אז פתאום יש לי שגרה מסוימת של יותר מחודש בלי כל זה, ומהבחינה הזאת המעבר ממש חשוב. זה נותן לי המון ואני שמחה שעשיתי את זה״ .

מה למדת על עצמך בתקופה הזאת שם?
״שאני צריכה לבטוח בעצמי יותר, ושאני יותר חזקה ממה שאני חושבת שאני״.

זה מתבטא גם בשחייה, בבריכה?
״כן, בהכל. אני התאקלמתי והסתגלתי טוב יחסית, מרגישה שהגעתי למקום שהוא טוב עבורי".

"מעבר לזה, אני רואה גם איך ישראלים עוברים תהליך שונה ממה שכל השאר עוברים. כולם אמרו לי שאני אסתדר חברתית, ושאני אסתגל מהר בזכות זה. מצד שני, בסופו של דבר אלה דברים חדשים שלוקחים הרבה אנרגיות וזה גם מעייף. זה ממש נחמד שאנחנו כאן 3 שחיינים ישראלים בנבחרת, יחד עם דריה גולובטי ודניס לוקטב, ככה שיש לי עם מי לדבר כשצריך. עוד שבועיים אני חוזרת לארץ, ואני כן מחכה כבר לחזור לכאן בקיץ, אז זה אומר שזה טוב״.

“בכיתי כל יומיים. היה ממש קשה“ (getty)

את חושבת שטוב שקורה כזה שינוי גדול בחיים שלך דווקא אחרי המשחקים בפריז, שלא הלכו טוב?
״כן, לגמרי, זה לגמרי בא לטובתי. כן הספקתי לעשות את החופש שרציתי לעשות, גם הספקתי לעבור לפה ולהתחיל תואר, אז סוג של הספקתי את כל מה שרציתי. נכון, בפריז לא הלך כמו שצריך. אבל נגיד ככה, המכללות הכניסו לי מוטיבציה ופרספקטיבה שונים על השחייה. קצת יהיה לי יותר אכפת מיארדים, ואתאמן יותר על הקירות ועל התת מימי. זאת התרגשות שונה. עשיתי כל כך הרבה תחרויות בחיים שלי, והייתי באליפויות עולם, באליפויות אירופה, ואף פעם לא הייתי באליפות מכללות, בנבחרת שבה אני שוחה בשביל המכללה שאני מתאמנת בה, ושוחה בה ביום יום. אני חושבת שזה עוד יעשה לי ממש טוב״.

כמה הצלחת לשים את המשחקים בפריז ואת החוויה שעברת שם מאחור, בעיקר את הגמר שלא התחרית בו, ולצאת לדרך חדשה?
״אני לא אשקר שזה קשה, וכמובן שהתאכזבתי מהמשחקים. האמת שאולי הייתי לוקחת חופש ארוך כל כך, אבל כנראה שהוא היה קצר יותר אם היה הולך לי יותר טוב במשחקים. אבל באמת ניצלתי את הזמן הזה לעשות חופש טוב אחרי שני הקמפיינים האלה. רציתי להתנתק ממה שהיה בפריז, ואני מרגישה ששמתי את זה מאחורה, אבל לא כמו שהייתי רוצה שזה יהיה מאחור. לפני שבועיים כשעשיתי את התוצאה והקריטריון לאליפות העולם ב200 מטר מעורב, אמרתי ׳וואי, זאת תוצאה שהייתה עושה גמר אולימפי והתאמנתי אליה רק 3 חודשים׳. זה רק הראה לי כמה זה עושה לי טוב כשאני שמחה ומשוחררת, מאשר כשאני לחוצה ונעולה כמו שהייתי במשחקים״.

במבט לאחור, על מה את מצטערת במשחקים, מעבר לפן ההישגי?
״אני הכי מבואסת על זה שלא נהניתי מהחוויה כולה בלי קשר לאיך ששחיתי, ועל זה שלא שחיתי בגמר. כן יש לי את החוויות שאני לא שוחה טוב, אבל אני עדיין נהנית מהסביבה ומהתחרות עצמה. אני חושבת שחשוב לי ליהנות מארבע השנים הבאות. עכשיו אני חלק מקבוצה ולא הכל עליי, אז אני חושבת שזה יעשה לי טוב ויוריד ממני את הלחץ לקראת לוס אנג׳לס. אני חושבת שכן שמתי את זה פריז מספיק מאחור בשביל להסתכל על הדברים הבאים, ואני חושבת שזה רק יחזק אותי להמשך הדרך ובאמת יעשה לי טוב״.

הניתוק מהחוויה מפריז היה מיידי, או שגם אחרי ובמהלך החופש זה ליווה אותך?
״כשהייתי בחופש בכלל לא, התרחקתי לגמרי מעולם השחייה. עשיתי מה שעשה לי טוב, יותר גלשתי, טיילתי, עשיתי חדר כושר, כן המשכתי לזוז. יותר חשבתי על עצמי - מי אני אם אני לא שחיינית? אני לא אשקר, היו לי מחשבות שאולי ׳זהו? מה המטרה שלי אם אני ממשיכה?׳".

"אבל אז אמרתי לעצמי שכן עשיתי הרבה בעולם השחייה, שמתי את דגל ישראל במפה בעולם השחייה, אבל עדיין לא מספיק מה שאני רוצה, שאני שווה יותר מזה ושיש לי עוד הרבה מה להוכיח״.

ומה קרה למחשבות האלה ברגע שחזרת להתאמן?
״בחודש הראשון שחזרתי היה מדהים. האמת שאחרי ההתלבטויות ומה שאמרתי לעצמי ממש רציתי לחזור כבר. דיברתי עם ליאוניד וגם הוא הבעיר בי את האש, בהרבה דברים קטנים הרגשתי שאני מוכנה לחזור לשחות״.

עם מי דיברת והתלבטת על העניין חוץ מהמשפחה?
״אני ממשיכה לעבוד עם ארנון צפריר, פסיכולוג ספורט. המחשבה על לפרוש התנדנדה, אבל הבאתי לעצמי תשובות. הרגשתי שלא סיימתי את הדרך שלי בעולם השחייה ושיש לי עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות. בסופו של דבר אני אוהבת את זה ואני נהנית מזה, וזה הכי חשוב״.

“הכי מבואסת שלא נהניתי“. גורבנקו (getty)

איך העבודה עם הצוות המקצועי במכללה?
״זה משהו חדש וזה לא אותו הדבר ממה שאני רגילה. אני מרגישה שהעבודה ברמה גבוהה, והתנהלות מאוד טובה. זה מאוד קשה לנהל קבוצה של 50 שחיינים, כשכל אחד מגיע ממדינה אחרת, עם תכנית אחרת, ויש לו צרכים אחרים. והם עושים את זה ברמה מאוד מקצועית וגבוהה״.

מה את רוצה שיקרה איתך שם ברמה המקצועית?
״שאני אדע להוכיח את עצמי בתחרויות הכי גדולות, יותר ממה שאני עושה עכשיו. אני חושבת שאני בסדר, אבל שאני צריכה לעשות יותר. זה גם משהו בין הדברים הראשונים שהמאמנת שם אמרה לי כשהגעתי. היא אמרה לי שאיתה אני אדע להוכיח את עצמי, ושאיתה מה שקרה לי בפריז לא יקרה לי יותר במשחקים האולימפיים״.

כמה את סומכת על זה?
״אני מאוד סומכת על זה״.

אמרת כמה פעמים שאת רוצה להנות. כמה שינית את הגישה, את המחשבה בעניין?
״משחקים אולימפיים זאת עוד תחרות שחייה, מן הסתם היא נערכת אחת לארבע שנים. אבל זאת אותה הבריכה, הכל מתנהל בערך אותו הדבר, רק בגדול יותר, ועם קהל הרבה יותר גדול. אני פשוט רוצה להנות מהדרך שלי, לעשות את מה שאני עושה בדרך שלי, לאתגר את עצמי בכל מיני דרכים.

אני חושבת שכבר לפי התוצאה שעשיתי לפני שבועיים אחרי שלושה חודשי אימונים, זה לא משהו שהייתי עושה לפני שני הקמפיינים שעשיתי. הראש שלי הרבה יותר חזק ממה שאני חושבת שהוא, ואני פשוט צריכה להאמין בזה״.

ציפיות שלך מהשנה הקרובה?
״כמובן להשתפר ולהוכיח. אני באה לאליפות העולם בשביל להתחרות ולהתברג במקום הכי גבוה שאני יכולה, אני לא באה בשביל להשתתף. זה גם משהו שחשבתי עם עצמי, ושאלתי את עצמי גם, האם להשתתף באליפות, ואם יש בשביל מה להשתתף?״.

לא היית בטוחה אם את יוצאת להתחרות שם.
״כן. כי אמרתי אם אני רוצה להתחרות, אז אני באה להתחרות, אני לא באה להשתתף. אם אני לא מרגישה שאני יכולה להתחרות אז בשביל מה אני באה? אבל אני כן יכולה להתחרות, ואני חושבת שיהיה ממש טוב״.

איזו אנסטסיה מגיעה לקמפיין ללוס אנג׳לס?
״כשאני חושבת על זה אני כבר 7 שנים בנבחרת, עברתי שתי אולימפיות עד גיל 21 שזה מטורף, אני מרגישה שאני כל כך הרבה יותר מקצועית ואני יודעת מה אני צריכה. אבל מצד שני אני אקשיב למאמן אם הוא יגיד לי מה אני צריכה ואני אעשה מה שצריך. אני הרבה יותר מקצועית, באה לעבוד, לתת מעצמי, ולהנות מהדרך״."אני רוצה להגיד תודה לאנשים שעזרו בדרך: המשפחה, החברים, אגודת הבית שלי מכבי קרית ביאליק, מכבי ישראל, שטראוס, איגוד השחייה והוועד האולימפי תמכו בי ועזרו לי בקבלת ההחלטה בלב שלם", הוסיפה גורבנקו. "בנוסף לזה גם פגשתי פה ארגון מדהים שעזר לי בנחיתה רכה באוניברסיטה שלי בשם Israel bridge".

"היו לי מחשבות, אולי זהו? מה המטרה שלי אם אני ממשיכה?"

פחות משנה אחרי פריז, אנסטסיה גורבנקו בראיון לערוץ הספורט: המחשבות על פרישה, ההחלטה לצאת לארה"ב, הריחוק מהמשפחה - וגם החלומות על המשחקים בלוס אנג'לס