כל מי שהגיע בחייו למשחק פוטבול בארצות הברית (ואם עוד לא הגעתם, למה בדיוק אתם מחכים?) יודע שהאקשן, והחוויה הגדולה, מתחילים הרבה לפני בעיטת הפתיחה, הרבה לפני שבכלל נכנסים לאצטדיון.
הטיילגייט המפורסם, במסגרתו עשרות אלפי אנשים מחנים את האוטו, שולפים את המנגל ואוכלים, שותים ומכבדים את העוברים והשבים בכל טוב הוא חלק בלתי נפרד מיום המשחק. אנשים מתמקמים במגרשי החנייה שעות ארוכות לפני הפתיחה וכפועל יוצא מכך, גם הפקקים בדרך לאצטדיון מתחילים בשעה מוקדמת.
אתמול (ראשון), דווקא בקושי נרשמו פקקים בדרך לפוקסבורו, אפילו בכביש הצר והמעצבן שמוביל לפאתי האצטדיון. אל תבינו לא נכון - היה טיילגייט. תמיד יהיה. אבל גם לא היה ספק שמזג האוויר הכניע רבים מהחוגגים הקבועים והם ויתרו על הפעם הזו, למרות שידעו מראש שזה משחק הבית האחרון של ניו אינגלנד פטריוטס העונה.
אבל אם העובדה שחלק מהאוהדים התקפלו בפני הקור ורבים אחרים בחרו לברוח לתוך האוהלים שהקימו, במקום לסבול את המינוס 10-15 מעלות בחוץ לא ממש השפיעה על התוצאה הסופית בחצי גמר ה-AFC שנערך, הרי שזה שהצ'ארג'רס, האורחים מלוס אנג'לס החמימה תמיד, התקפלו גם הם, דווקא השפיעה מאוד והפכה מפגש מבטיח לגארבג' טיים בלתי נגמר.
זה היה אמור להיות קרב גדול. נכון, טום בריידי הגיע למשחק עם מאזן 0:7 בקריירה מול הקוורטרבק של לוס אנג'לס, פיליפ ריוורס. ונכון, הפטריוטס לא הפסידו כל העונה בבית (הקבוצה היחידה בליגה שעשתה זאת) ולמעשה לא הפסידו משחק ביתי מאז נובמבר 2017. ונכון, הצ'ארג'רס היו בדרכים שבוע שלישי ברציפות, אחרי ששיחקו בגובה הקשוח של דנבר במחזור סיום העונה הסדירה ונלחמו בבולטימור בסיבוב הקודם של הפלייאוף ועדיין.
בתור התחלה, עמדה העובדה שללוס אנג'לס היה מאזן טוב יותר העונה מזה של הפטריוטס. רק בגלל התעלות של קנזס סיטי, LA נתקעה במקום החמישי ב-AFC ובלי יתרון הביתיות בפלייאוף הזה. אבל היא נראתה דומיננטית במשחק החוץ שלה בשבוע שעבר ובאופן כללי, נראתה מצוין לאורך רוב העונה. בעיר המלאכים התחילו להאמין שהם יכולים לקבל בסופרבול דרבי בין הצ'ארג'רס לראמס.
הם האמינו גם כי ניו אינגלנד נראתה במשך חלקים גדולים מהעונה הזו כמו הצל של עצמה, רחוקה שנות אור מהמפלצת ששולטת ב-NFL כבר שני עשורים. טום בריידי בן ה-41 כבר ניצב בפני סוף הקריירה שלו לדעת רבים וכך גם המאמן המזדקן והנרגן שלו, ביל בליצ'יק. אלא שמרגע שהחל המשחק, כל התיאוריות הללו, לשני הכיוונים, הפכו ללא רלוונטיות.
ניו אינגלנד פשוט מחצה את לוס אנג'לס. אחרי שהרד סוקס גברו על הדודג'רס בוורלד סירייס לפני כמה חודשים, זה שוב היה נוקאאוט של בוסטון, שעשתה Beat LA כמו שכתוב בספר.
כל אחד מארבעת הדרייבים הראשונים של הפטריוטס הסתיימו בטאצ'דאון, כל אחד מהם בצורה שנראתה בלתי ניתנת לעצירה מבחינת הצ'ארג'רס. הגנת האורחים הייתה אומללה במחצית הראשונה ולא מצאה שום פיתרון, אפילו לא לרגע, לתופס ג'וליאן אדלמן, לרץ שתפס בלי סוף ג'יימס ווייט ובעיקר לרץ הרוקי סוני מישל, שבהופעת הפלייאוף הראשונה בקריירה שלו מצא את האנדזון שלוש פעמים עוד לפני ההפסקה.
הכל תיקתק מושלם בניו אינגלנד במשחק הזה ועם יתרון 7:35 במחצית, זה היה גמור והפטריוטס בזבזו זמן בניסיון לחשוף כמה שפחות מהלכים ולשמור כמה שיותר תחמושת לקרב האדיר שלהם בקנזס סיטי בשבוע הבא, בין שתי המדורגות ראשונות ב-AFC ובין שניים מהמאמנים המנוסים ביותר בענף, בליצ'יק ואנדי ריד. אם זה יזכיר ולו במעט את מפגש העונה הסדירה המסחרר בין שתי הקבוצות הללו, זו תהיה חוויה אמיתית.
מה עוד היה לנו ביומיים הנהדרים הללו, בהם שמונה הקבוצות הטובות ב-NFL נפגשו ראש בראש? בעיקר הכרה נוספת בחשיבות האדירה של שבוע החופש, אחרי שכל המדורגות 1 ו-2 בשתי החטיבות העפילו לגמר האזורי.
מאז 2012, אף קבוצה ששיחקה בסופרבול לא נאלצה לנצח משחק חוץ. רק אחת מ-12 המדורגות 1 האחרונות לא העפילה לגמר החטיבה שלה והמנוחה הקריטית הזו, בדיוק ברגע בו העונה מתחילה להעמיס עליך, בלטה עוד יותר אצל שלוש הקבוצות שניצחו משחקי חוץ בסיבוב הקודם והפעם נפלו מהרגליים.
זו לא הייתה רק לוס אנג'לס צ'ארג'רס, שכאמור איבדה את המשחק כבר במחצית הראשונה. גם אינדיאנפוליס נקלעה צ'יק צ'ק לפיגור 14:0 בקנזס סיטי ולא הצליחה להתקרב ואילו האלופה היוצאת פילדלפיה, שאיכשהו עלתה ל-0:14 בניו אורלינס תוך כמה דקות, לא השיגה אף נקודה מאותו רגע והלאה והעונה ברחה ממנה.
כדי להעפיל לגמר החטיבה, מרחק ניצחון אחד בלבד מהסופרבול, צריך לנצח "רק" משחק אחד אם זכית בשבוע החופש, אבל צריך גם לשמור על יציבות ולהשיג את אחד משני המקומות הראשונים. אם אתם מחפשים את סוד הקסם של הפטריוטס, שהעפילו לגמר ה-AFC בפעם השמינית ברציפות, נתון בלתי נתפס, אפשר למצוא אותו ביציבות הזו, שפעם אחר פעם מאפשרת להם להתאפס על עצמם ברגע הנכון של העונה.