בחור בן 64, עם מכנס קצר, כרס בולטת וכובע מצחיה ממנו הציצו שיערות לבנות, צעד לפני חודש, ב-13 ביוני, אל כר הדשא במשחק הביתי של שיקגו ווייט סוקס מול ניו יורק יאנקיז והתכבד בזריקת ההגשה הראשונה החגיגית. מסביבו, כעשרת אלפים הצופים שהקדימו להגיע ל"ערב חלוקת החולצות" המסורתי של הווייט סוקס בימי חמישי לבשו חולצות עליהן נכתב "The night that records were broken". ה-records היה משחק מילים. שיאים, אבל גם תקליטים.
עבור הבחור הזה, זו לא הייתה הצעידה הראשונה לכר הדשא של הווייט סוקס. הקודמת הגיעה בדיוק היום (שישי) לפני 40 שנה, ב-12 ביולי 1979. אז, שדר הרדיו סטיב דאהל היה אחראי לאחד הרגעים המטורללים בתולדות הספורט, הלילה בו נפרצו כל הגבולות, הלילה בו אף אחד לא חשב על גזענות, דעות קדומות, ביטחון, או שפיות. הלילה בו הדיסקו מת. The Disco Demilition Night.
עד היום נחשב מה שקרה בקומיסקי פארק, האצטדיון הקודם של הווייט סוקס, לאחד הדברים הביזאריים ביותר, לא רק בספורט, אלא בהכל.
הכל החל קצת יותר מחודשיים קודם לכן, או יש שיגידו בערך שנתיים קודם לכן. ב-2 במאי 1979 הגשם גרם לדחייתו של המשחק בין הווייט סוקס לדטרויט טייגרס והליגה קבעה כי המשחק יושלם כחלק מדאבלהדר ב-12 ביולי. דאבלהדר הוא מצב יחסית נפוץ בבייסבול, במסגרתו קבוצות מקיימות שני משחקים רצופים זו מול זו, באותו יום ועם הפסקה קצרה ביניהם, כדי להשלים משחק שנדחה של איתני הטבע.
הווייט סוקס דשדשו הרחק מצמרת הליגה לאורך הסבנטיז וניסו למשוך לאצטדיון שלהם כמה שיותר קהל. ברוב המשחקים זה לא ממש עבד ופחות מרבבת צופים הייתה מטריחה את עצמה להגיע לראות את הקבוצה מהצד הלא נכון של העיר, אבל במשחקים בהם מייק וק, בנו ה"יצירתי" של הבעלים ביל, היה מציע לקהל הפעלות מיוחדות, הוא היה מצליח לגרור כ-15 אלף צופים לאצטדיון (ב-1951 אביו ביל העלה כחובט, עם המספר 1/8 על הגב, את אדי גאדל, שבגובה 69 ס"מ היה ונשאר השחקן הנמוך אי פעם בתולדות הליגה).
המשחק מול הטייגרס שנקבע מראש ל-12 ביולי כבר שווק כ"ערב צעירים" ונמכרו אליו כרטיסים בחצי מחיר לכל מי שהיה מתחת לגיל 20, מה שהוביל לכך שכבר נרכשה כמות נאה, אך כאשר התווסף לאותו ערב משחק שני, וק הרגיש שיש לו הזדמנות למשהו מיוחד. הוא פנה לסטיב דאהל.
VIDEO דאהל היה שדרן רדיו צעיר, רק בן 24. שנה בלבד קודם לכן הוא הגיע מדטרויט והצטרף לתחנת רדיו מקומית בשיקגו ומיד נהפך לכוכב. כמו כל העולם ואחותו, גם דאהל ראה בשלהי 1977 את ג'ון טרבולטה כובש את העולם עם הסרט "שגעון המוזיקה", שעלה 3.5 מיליון דולר והכניס 237 מיליון. כמו חלק גדול מהעולם, דאהל, רוקיסט בנשמתו, לא ממש התחבר לסגנון המוזיקה החדש - הדיסקו.
התחנה שהביאה אותו לשיקגו פיטרה אותו כעבור שנה בלבד בתפקיד, כי היא החליטה ללכת בעקבות שיגעון הדיסקו ולהעיף את הרוק לכל הרוחות והשדרן הצעיר עם הפה הגדול מצא את עצמו אצל התחנה המתחרה והפך במהרה לאחד ממובילי תנועת ה"אנטי דיסקו".
כאשר הוא ושותפו לתכנית, הדי ג'יי גארי מאייר, נפגשו עם מייק וק ועם כמה אנשי שיווק, הם העלו רעיון שבאותו רגע נראה מבריק לחלוטין: "לחסל את הדיסקו לתמיד". איך? עם ערב מיוחד, ב-12 ביולי 1979, בו דאהל יפוצץ חבילה של תקליטי דיסקו במרכז המגרש של הווייט סוקס, בין שני משחקי הדאבלהדר מול דטרויט. מושלם, לא?
כרטיסים לאותו דאבלהדר נמכרו כעת ב-98 סנט, בהתאם לתדר של התחנה בה דאהל עבד. התנאי היה פשוט: כל מי שנכנס לאצטדיון חייב להביא עמו לפחות תקליט דיסקו אחד ולמסור אותו לאנשי האבטחה. אלה יאספו את התקליטים, יציבו אותם בקופסה במרכז המגרש, דאהל ילחץ על הכפתור, פיצוץ וכולם שמחים.
השדרן ציפה שמספר האוהדים יזנק ל-20 אלף, בזכות המאזינים הנאמנים שלו. וק חלם על 35 אלף אנשים ושכר כוח אבטחה בהתאם. 50 אלף הגיעו. באצטדיון שהכיל באותה עת 46,550 מקומות.
והבעיה אפילו לא הייתה ש-50 אלף הגיעו, אלא שעוד כמה אלפים טובים, אם לא יותר מכך, התגודדו בחוץ ורבים מהם גם התפלחו פנימה אחרי שהדלתות כבר נסגרו. מייק וק חש בבעיה המרחפת ושלח כמעט את כל כוח האבטחה שהביא לעמוד מחוץ לאצטדיון, כדי למנוע מעוד ועוד אנשים להיכנס ולהפוך את היציעים לאזור מסוכן. אלא שכעת, כר הדשא נותר כמעט ללא שום השגחה.
המשחק הראשון החל בשש בערב ונגמר כעבור שעתיים ורבע עם 1:4 לדטרויט. 25 דקות נוספות חלפו עד שדאהל עשה את דרכו למגרש. בעודו נוסע עם מאייר בג'יפ מסביב לכר הדשא, אל הנקודה בה קופסת תקליטי הדיסקו המיועדת לפיצוץ המתינה, אלפי תקליטים נוספים (ובירות) עפו לכיוון הרכב מהיציעים המתפקעים, מהם נשמעו קריאות קצובות של "דיסקו מסריח".
בסופו של דבר דאהל הגיע לקופסה שניצבה במרכז המגרש וצעק לקהל: "זה רשמית אירוע האנטי-דיסקו הגדול בעולם! לקחנו את כל התקליטים שהבאתם הלילה, שמנו אותם בקופסה ואנחנו הולכים לפוצץ אותם חזקקקקקק". באותו רגע, הוא פוצץ את הקופסה, מה שיצר חור גדול בדשא. מילא.
הצרה הגדולה יותר הייתה שמיד לאחר הפיצוץ, למעלה מ-5,000 מהצופים ניצלו את החוסר המוחלט באבטחה ונהרו לתוך המגרש. השחקנים, שהחלו להתחמם לקראת המשחק הבא, ברחו כל עוד נפשם בם בעוד הצופים, רבים מהם נושאים ריח עז של מריחואנה (במקרה הטוב), חירבו לחלוטין את המגרש. הבסיסים נגנבו, אנשים טיפסו על עמודים, כלוב האימונים נהרס ומכר הדשא לא נשאר יותר מדי, בעיקר לאחר שמדורה הודלקה עליו.
בארי רוזנר, שעבד באצטדיון באותו ערב, טען: "אני די בטוח שראיתי שני אנשים מקיימים יחסים מין ליד הבסיס השלישי". מייקל קלארק דאנקן, שחקן הקולנוע המגודל והמנוח, הלך הביתה באותו יום עם מחבט שנח על אחד מספסלי הקבוצות, אבל בלי החגורה שלו, שנגנבה במהלך הבלגן.
ההשתוללות הזו נמשכה למרות תחינות מצד אנשי האצטדיון ומצד דאהל עצמו, שלקח את המיקרופון. בסופו של דבר, חצי שעה אחרי הפיצוץ, שוטרים מיוחדים לפיזור הפגנות הסתערו על המגרש והחוגגים החלו לנוס בחזרה ליציעים. קרוב ל-40 נעצרו וכ-30 נוספים נפצעו. המשחק השני נדחה ולאחר מכן בוטל והווייט סוקס נאלצו להודות באשמה ולספוג הפסד טכני, 9:0.
"הלילה ההוא הוגדר כגזעני והומופובי בגלל שקישרו את מוזיקת הדיסקו בעיקר לקהילות של שחורים, לטיניים והומוסקסואליים בארצות הברית", אמר דאהל לאחר שזרק את הכדור מול היאנקיז בחודש שעבר. "אבל מבחינתנו, הדיסקו פשוט היה בכל מקום בתקופה ההיא. היום אני מבין שזה התחיל במועדוני הגייז ושזו הייתה הדרך שלהם להביע חירות, אבל לא היה לנו שום מושג לגבי זה בזמנו. פשוט רצינו להסתלבט על 'שגעון המוזיקה'".
הקריירה של דאהל זינקה בעקבות האירוע והוא הפך לסלב אמיתי, אבל עבור משפחת וק, זה היה סוף הסיפור. מייק הוזז מתפקידו כאחראי השיווק של המועדון והתפטר ממנו לחלוטין כעבור קצת יותר משנה. הוא התקשה למצוא עבודה אחרת, נלחם באלכוהוליזם והודה בעבר: "ברגע שהבחור הראשון ירד מהיציע למגרש, ידעתי שהחיים שלי נגמרו".
אביו ביל, שחטף את רוב האש מהציבור והתקשורת על הלילה המחורפן ההוא, מכר את הקבוצה זמן קצר לאחר מכן לג'רי ריינסדורף, שבחלוף כמה שנים נוספות הפך גם לבעלים של שיקגו בולס בימי מייקל ג'ורדן.
הווייט סוקס ניצחו רק שישה מ-20 המשחקים הבאים שלהם, מה שהוביל לפיטוריו של המאמן דון קסינג'ר, שלושה שבועות בלבד אחרי ליל ה"אנטי-דיסקו". הקבוצה סיימה את העונה במקום החמישי בלבד בבית המערב, הרחק מהפלייאוף, אליו חזרה רק ארבע שנים מאוחר יותר.