הכתבה הזאת היא לא על גדולתו כספורטאי, כאתלט, כווינר, כגדול בכל הזמנים. היא לא תעסוק במהלכי פוטבול גאוניים, במספרים הזויים ובשיאים שהאיש השיג ושלא ישברו גם עוד 200 שנה. היא על איך שבנוסף לקריירה הישגית שאין שניה לה לא רק בפוטבול, אלא בכל ספורט קבוצתי מאז ואולי לעולם (ויסלח לי ביל ראסל למשל) – הכל מסביבו היה ועדיין מושלם. אין, לא היה, לא יהיה שלם כזה, ללא דופי כזה, בלתי יאמן כזה.
טום בריידי היה שנים ארוכות בספרה אחרת, עד כדי כך שחשבנו שזה לא יגמר לעולם. לא ראינו סיבה כזאת גם בגיל שבו אחרים בעולם הספורט כבר סופרים 8, 9 ו- 10 שנות פרישה. האיש שיחק אחרי 20 שנה יותר טוב מאשר שיחק אולי אי פעם. היה ונשאר אימת ההגנות, הקילר שידע לייצר את הקסמים הספורטיביים הכי פסיכיים גם עמוק בתוך שנות הארבעים לחייו.
אם מנסים לחשוב על ספורטאי בטופ של הטופ של הענף שלו, שלא דבק בו רבב מחוץ למגרש, שהיה המודל לחיקוי הקלאסי מהספרים ושהיה אהוד ואהוב כמעט ברמת קונצנזוס עולמי – השם היחיד שאני מצליח להעלות בזיכרון הוא רוג'ר פדרר. כמוהו גם בריידי לא הסתובב במקומות מפוקפקים, לא התפרפר עם כאלו ואחרות ואחרים, לא ניהל רומנים מהצד ולא מהפרונט, לא נקשר עם ענייני מין (מג'יק ג'ונסון, קובי בראיינט), לא נתפס עם פאודר לבן מתחת לאף (מראדונה), לא השתמש בחומרים "לא בריאים" (לאנס ארמסטרונג,), לא הסתבך עם המאפיה (דייגו) ולא בהימורים (מייקל ג'ורדן), לא עבדו עליו מנהליו ולא היכה את אשתו (מייק טייסון) ולא נכנס לדיכאונות (מייקל פלפס). לא התאסלם, לא התנצר, לא השמין, לא התמכר, לא הסתנוור, לא הדרדר.
והכל לאורך שנים! למעלה מ-20. בטופ של הטופ של תחומו. ללא רבב.
הוא נראה מיליון דולר. או בעצם מיליארד דולר. הוא נשוי באושר לאחת הנשים היפות בעולם וגם אחת העשירות שבהן - הדוגמנית ג'יזל בונדשן. גבוה, זקוף, חטוב, שמור. יפה תואר. אגדי.
ויש עוד עניינים קטנים אבל כל כך... מושלמים. אחרי שני עשורים בניו אינגלנד פטריוטס בהן זכה ב-6 אליפויות הוא עבר לטמפה ביי (אתם חושבים שזו מקריות שראשי התיבות של העיר הזאת זהות לאלה של השם שלו?) וזוכה בעוד אליפות. איפה? מול הקהל שלו במגרשה הביתי של הבאקנירס. איך יצא? ככה זה במושלמות ה"בריידית". לא נפצע, לא מתלכלך, לא מבזבז אנרגיה. הכי חכם על המגרש, היכ יפה גם עם אותה קסדה שלכולם יש על הראש, הכי אצילי, אלגנטי ואינטילגנטי. הכי. מכולם. אי פעם.
יש לו את הבייגלה הזה מעל הראש שמושך אליו את כולנו. את הדבר הזה שבחיים לא היה ולא יהיה לשחקנים הכי גדולים שהצליחו ומצליחים לייצר אנטגוניזם כמו לברון ג'יימס, נובאק ג'וקוביץ', כריסטיאנו רונאלדו.
ליונל מסי? לא יפה כמו בריידי. מוחמד עלי? אף פעם לא היה צלול כמו טום. קארים עבדול ג'באר? מעורב מדי פוליטית ודתית. וויין גרצקי? לא נאמן למולדתו ולקבוצתו כמו TB. יוסיין בולט? עם זלזול נטול פאסון כמו של בריידי.
זה לא שלא היו דמויות גדולות מהחיים בענף שלו, בתפקיד שלו, עם התנהלות מכובדת ומוערכת מחוץ לדשא: ג'ו מונטנה, פייטון מנינג, ג'ון אלווי, טרוי אייקמן, טוני רומו, ופארב, ורוג'רס ועוד – אבל איפה ההישגים של אלה לעומת אלה של טום? ואיפה אורך קריירה בשפיץ של הענף? ואיפה ג'יזל איפה, אינעל העולם?
ג'ורדן. גם בו דבק רבב (Getty)
הוא היה הכי רוק סטאר בלי להיות כזה. בלי עגילים, שרשראות, צבע בשיער וסגריה מאחורי האוזן. בלי כוסית וויסקי לצידו ובלי גרופיות שנתלות על כתפו. ועדיין הכי נוצץ ומהפנט שיכול להיות – על ואולי עוד יותר מחוץ לכר הדשא. ה"בלינג בלינג" שלו היה חיוך של שיניים לבנות משורטטות. נסיך.
על המגרש – רוצח שקט. הורג את היריב בצורה כירורגית מהפנטת, קסומה. עליו, בטח במשחק של אינצ'ים ושימוש בשעון כמו שאין באף ענף אחר, הומצאו הקלישאות הכי שחוקות כמו: "זה לא נגמר עד שזה נגמר", "קילינג מי סופטלי", וכמובן – "גואט".
ישנן ויהיו עוד אגדות ספורט אבל מושלם כמוהו במובן הכי שלם של השלמות – לא יהיה.
טום בריידי - אגדה שהיתה באמת.
אגדה שהיתה באמת (Getty)