עבר סוף שבוע של הפסקה בליגות המקומיות ונמשך המאבק בזירה הבינ"ל על הכרטיס הנכסף לברזיל 2014. אישית, אני מעדיף את כדורגל המועדונים. הנבחרות הלאומיות תמיד משכו אותי פחות וגם נבחרת ישראל כבר מזמן לא מרגשת אותי, אפילו שהכחולים-לבנים ברמה הכי גבוהה שלהם מזה כמה שנים טובות. אין לי הסבר לזה, אבל אני נהנה הרבה יותר מלראות ק.פ.ר מול נוריץ' מאשר משחק בין ספרד לפינלנד, לדוגמה.
בישראל חוגגים את פסח השבוע, בממלכה יחגגו את איסטר. חג הפסחא במקור מדבר על תחייתו מחדש של ישו, אך בפועל מסתכם בחלוקת ביצי שוקולד בין אדם לרעהו, וכמובן סוף שבוע ארוך מאוד משישי עד שלישי (לא שזה משנה לי, עבודה כבר אין לי כי הקודמת התבררה כלא מתאימה).
החגים אינם המכנה המשותף היחיד שנמצא השבוע בין הממלכה לארץ הקודש. נבחרת הכדורגל הלאומית היא, לא פעם, המראה של תחושות האזרחים כלפי המדינה והיא משמשת כשק החבטות לאור תוצאותיה המאכזבות ותדמית הלוזריות שדבקה בה במשך השנים. בעוד בישראל הנבחרת הלאומית מגיעה כמעט תמיד למקסימום היכולת שלה (מקום שלישי), האנגלית מאכזבת על בסיס קבוע ובכל יורו או מונדיאל בו השתתפה ב-17 השנים האחרונות בכלל לא עברה את רבע הגמר, למרות סגל שחקנים עמוק ואיכותי שלא נופל מרוב הגדולות ומשחק רובו ככולו בליגה הטובה בעולם.
מאז יורו 1996, שהתקיים אצלה בבית ובו הגיעה נבחרת שלושת האריות לחצי הגמר, היא לא מצליחה להתעלות, מודחת בשלבים מוקדמים או שלא מעפילה כלל (יורו 2008). בגדול, אנגליה ממתגת את עצמה כלוזרית נצחית וכאנדרדוג מובהק מול נבחרות כמו גרמניה, ברזיל, ארגנטינה וספרד.
האנגלים רוצים בהצלחת הנבחרת, כמובן, אך כמו אצלנו גם הם פיתחו מנגנון הגנה כנגד האכזבות והכשלונות לאורך השנים. "ראית את המשחק מול סן מרינו?", שאלתי את מרווין, השיפוצניק שלי. "אני לא רואה את הנבחרת יותר", סינן במרמור. "תן לי לנחש, הם בטח הצליחו להפסיד גם הפעם". גם הוא מנסה לא לבנות ציפיות על מנת לא להיות מתוסכל, אפילו כשמדובר בבשר התותחים של היבשת. "האמת שהם ניצחו 8:0 ושיחקו לא רע בכלל", השבתי תוך כדי ניסיון להחזיר לו את התשוקה לאהבתו הישנה והרחוקה. "אני לא מתרגש בכלל, בכל זאת מדובר בסן מרינו. הם הכי גרועים בעולם, כך שזאת לא חכמה גדולה".
ככה זה עם האנגלים, מערכת היחסים שלהם עם הנבחרות הלאומיות נוצקו בתבנית של אהבה נכזבת. נשבר להם הלב כבר כל כך הרבה פעמים, ובכל צורה שאפשר לדמיין, שהם מעדיפים כבר להיפרד /קשר פתוח בלי מחויבות / מפגשים מקריים (בחרו את האופציה המתאימה לכם), העיקר לא להתאכזב. גם הם יודעים שהמשחק המרכזי ואולי הכי חשוב של הקמפיין הנוכחי ייערך בשלישי במונטנגרו על ראשות הבית. הפסד למוליכה המפתיעה יסבך אותם וישאיר להם כמעט בוודאות את הקרב על המקום השני, והגרלת פלייאוף שיכולה להיות אכזרית. ניצחון, לעומת זאת, יעלה אותם למקום הראשון ויסלול את דרכם לארץ הסמבה בקיץ הבא.
בנבחרת, שהושמצה לאורך כל כך הרבה זמן עד כדי חוסר עניין מצד אוהדיה, שכולם נראים כאילו רוצים בכשלונה, יש פוטנציאל עצום. עם שחקנים מצוינים, דינמיקה וחיבור נכונים שוב אפשר להגיד שהפעם אנגליה יכולה להגיע רחוק, או לפחות להראות לכולם שהיא כבר לא הלוזרית אליה הורגלנו. בישראל זה מצליח, לא?!