חם מהרגיל לעונה: הליגה האנגלית נפתחת

צ'לסי תהיה אלופת אנגליה גם בסוף העונה הקרובה. זה הרי מתבקש. הקמפיין הפנטסטי בבכורה של אנטוניו קונטה על הקווים בסטמפורד ברידג' לא היה מקרי. היו שם כדורגלנים מעולים ומאמן מיומן שהחליפו DNA והתאימו עצמם לדרישות בצורה מעוררת השתאות.

זו קבוצה בנויה לתלפיות וכל זה לא פורח לו בחודשיים וחצי של פגרה. צ'לסי היא איפוא הפייבוריטית להגן על תוארה משום שיש לה כלים מוכחים, דם חדש מסוג A (באקאיוקו, רודיגר, מוראטה), וניסיון. אפילו במבחן ההיסטוריה יש לה סוג של יתרון: צ'לסי היא אחת משתי קבוצות בלבד בליגה הזו שכבר הצליחו להניף כתר שתי עונות ברציפות. 

אבל רגע רגע, יש סייגים: אלופת אנגליה עומדת לאבד את הסקורר הגדול שלה, דייגו קוסטה. ילד בעייתי ואיום, אבל עדיין שחקן מפתח. מי שנכנס לנעליו הוא אלבארו מוראטה הספרדי. הנעליים הללו גדולות עליו. הוא לא פיזי, חד וטכני כקוסטה. הוא יכול לאבד כיוון במהירות ובכוחניות של הפרמייר ליג. הוא סימן שאלה יקר. וחוץ מזה, יש בכל זאת משמעות לעייפות המנטלית – ירידה בתיאבון – אחרי זכיה באליפות. אז אולי צ'לסי לא תהיה האלופה הבאה.

לפיכך, טוטנהאם תוכתר לאלופת אנגליה 2017/2018. זה הרי מתבקש. הקבוצה הכי מתקדמת באנגליה, זו שכבשה לראשונה בתולדות הפרמייר ליג את הסגנות אשתקד, זקוקה רק לעוד פסיקון, תנופון, מומנטום קטנטן נוסף, על מנת להפוך לאלופה השישית בהיסטוריה של הליגה הטובה בעולם. ומכיוון שטוטנהאם אכן צועדת מחיל אל חיל -  לא צריך לתקן כאשר דבר אינו מקולקל -  משתדרגת ומרקיעה אט-אט, ומכיוון שהיא הצליחה לשמור על הנכסים האנגליים הכי מבוקשים כיום – הארי קיין ודלה עלי - זו תהיה עונת ההתקדמות האולטימטיבית שלה: זינוק של עוד שלב אחד.

אבל רגע רגע. יש בעיה. והיא לא קשורה בהכרח לעובדה שטוטנהאם לא ממש הזרימה דם חדש לעורקיה, ולא למכירתו של קייל ווקר, מגן נבחרת אנגליה, למנצ'סטר סיטי. על זה בספרס יכולים להתגבר. יש להם סגל ועתודה כלל לא רעים. המכשול הגדול הוא וומבלי. האצטדיון הלאומי של אנגליה יהיה העונה אצטדיונם הביתי של התרנגולים, בגלל בניית ווייט הארט ליין החדש. וומבלי היה בית הקברות של טוטנהאם בליגת האלופות אשתקד. המעבר לעונת ליגה מלאה תחת קורתו הוא מאתגר מאין כמוהו, וקורא תיגר על האפשרות שההתאקלמות תהיה חלקה וסוחפת.

אם כך, אז ארסנל תהיה אלופת הפרמייר ליג הבאה. סוף סוף, אחרי 14 שנות בצורת. כי למחזיקת הגביע האנגלי יש השנה יתרון: היא נטולת ליגת האלופות. נכון, ימי חמישי שלה העונה ייראו אחרת בחוג הליגה האירופית, אבל מותר לה באמת להתייחס למפעל המשני הזה כלא יותר מחוג מקרמה, ולשים את כל הביצים שלה בסל של הליגה המקומית.  והביצים הללו כוללות את אלכסנדר לאקאזט הצרפתי, מכונת שערים הממתינה להתפוצץ על ההגנות באנגליה, וסיאד קולאסינץ' הבוסני, מגן כנף במקור, אבל כלבויניק עורף בעל עמוד שדרה מבטיח. אם אלכסיס סאנצ'ס יישאר – ארסנל יכולה לפתע פתאום לרוץ כל הדרך לבלתי ייאמן.

אבל רגע רגע. לאקאזט עוד לא חצה את הרוביקון, וסאנצ'ס עדיין לא נשאר. וגם אם כן, הפרובלמה התותחנית היא שמישהו אחר בטוח נשאר – ארסן ונגר. הדרך בעזרתה הצליח המנג'ר הצרפתי לשכנע את מעסיקיו להותירו בתפקיד תהפוך יום אחד לפרק פנטסטי של "תיקים באפילה". עד אז היא תהיה סתם בכייה לדורות. ונגר התגלה כאגואיסט ומזוכיסט גם יחד. במקום לקום וללכת אחרי שאיבד את הצפון ואת האוהדים, הוא מגיש את לחיו השנייה, מזלזל כרגיל בשוק ההעברות,  ורק דוחה ומקצין את הקץ העצוב של תקופת שלטונו.

אהה, אז אם האלופה לא תבוא מלונדון, אבל בכל זאת תסיים עידן ארוך של יובש והמתנה, הרי שזו תהיה ליברפול שתסתובב במאי הקרוב עם כתר פרמייר ליג בכור לראשה. כי גם לליברפול יש מנג'ר מקצוען, ערמומי, פדאנט  ומעולה בעונה השנייה (המלאה) שלו במועדון. כי המאמן הזה, יורגן קלופ, הביא בקיץ את החלוץ מוחמד סלאח, ויחד עם האצן המצרי המסחרר הזה יש לאדומים מאנפילד את שורת החוד והקישור ההתקפי הטובה באנגליה – סלאח, סאדיו מאנה, אדם לאלאנה, דיבוק אוריגי,  דניאל סטארידג', ג'ורג'יניו וינאלדום, רוברטו פירמינו ופיליפה קוטיניו. איזה עומק.

ואין אולי סימן יותר טוב ובריא שזו עומדת להיות העונה של ליברפול, מזה שבשעה טובה אחרי כמעט עשור, היא נפטרה הקיץ משירותיו של הקשר הברזילאי לוקאס לייבה, מטיל התרדמה שהצליח להפנט גם את המאמנים באנפילד, ועכשיו ישבש את מרכז השדה בלאציו.

אבל רגע רגע. יש תהייה. לייבה אולי הלך, אבל מה עם חיזוק הקישור האחורי של ליברפול? שוב הכל על ג'ורדן הנדרסון הדוהה לאיטו? ומה עם עיבוי העורף הפגיע? הכתפיים של דיאן לוברן מספיקות? באמת? וגם, כמובן, קוטיניו. כמה תוכל ליברפול האצילה לעמוד בפני ההצעות האסטרונומיות של ברסה? איזה מספר ישבור אותה? כי אם קוטיניו נשאר באנפילד, ההתמודדות על התואר עשויה להיות ריאלית. אם לא – לא.

מה שאומר שהאלופה האנגלית בעוד עשרה חודשים תהיה מנצ'סטר יונייטד. זה די ברור, לא? התסמונת החיובית של עונה שנייה של ז'וזה מוריניו במועדון, הלקחים שהופקו מדשדוש אנמי מתסכל אשתקד, והרכש היקר, הזוהר והמבטיח במקומות הנכונים – חלוץ פרמייר ליג עם קבלות נוצצות  (לוקאקו), קשר אחורי אדיר אלוף אנגליה (נמניה מאטיץ'), בלם בינלאומי נוסף (על אריק באיי המשובח) שהתחנך בספרד (ויקטור לינדלוף).

מה גם שכל אלו מצטרפים לשוער הטוב בעולם (דויד דה חאה) שלמרות הרינונים לא עבר לשדות זרים, לקשר ההתקפי בין הגדולים בתבל (הנריק מחטיריאן) שלא גילה עדיין קורטוב מיכולתו וממתין להתנפל על כל מה שזז מולו, ולחלוץ אנגלי צעיר וכביר (מרכוס ראשפורד), שאם אך יקבל את ההזדמנויות המגיעות לו, מסוגל אף להאפיל על הבלגי המדופלם שלצידו. ועל הספסל באולד טראפורד יושב גם חלוץ עתיר כישרון ופוטנציאל של 60 מיליון (אנטוני מרסיאל). אח, וואו, איזה ממתק צ'מפיוני יכולים העונה לרקוח השדים האדומים.

אבל רגע רגע. זה עדיין רק בגדר תיאטרון החלומות בהקיץ. כל מי שחזה בגמר הסופרקאפ האירופי נגד ריאל מדריד השבוע, סיים את הצפייה כאשר בליבו מקננים ספקות עזים לגבי יונייטד. בניגוד לירושלים, היא לא התחברה לה יחדיו. בשום מחלקה. אדרבא, היה משהו לא בשל, אפילו מדאיג,  בהופעה בסקופיה. נכון שאסור לתלות מסקנות נחרצות בתשעים דקות של טרום עונה, אבל זה היה מבחן חשוב לשאיפות ולהתקדמות של מוריניו והשדים האדומים, והוא נגמר בהישארות כיתה. למנג'ר הפורטוגלי יש עדיין זמן (וצורך) לשדרג את הסגל שלו, אבל עם חזרת  יונייטד גם למעגל המחייב והסוחט של הצ'מפיונס ליג העונה, אליפות אנגליה אולי תצטרך לחכות עוד קצת.

מה שמוביל אותנו לכך שמנצ'סטר סיטי תהיה אלופת אנגליה הקרובה. הרי כך גם סבורים יותר משבעים אחוזים מהפרשנים. מדובר בתהליך צפוי ומובן מאליו. סיטי היתה בכלל צריכה לסיים בפסגה אשתקד. אלוהים עלי אדמות פפ גווארדיולה הגיע, היא פתחה את העונה עם 15 נק'  מ-15, והציגה לראווה סגל יותר מבריק מהקרחת של זידאן ביום חמסין. אבל אחרי שצ'לסי חיבלה וסיכלה, הגיע הקיץ הנוכחי עם התיקונים: רבע מיליארד פאונד רכש, חיזוק משולש בהגנה שהיתה נקודת התורפה, עוד שידרוגים (ברנרדו סילבה) למרכז השדה המסחרר, ועם החלמתו וכשירותו של גבריאל ז'סוס (מקום רביעי ברשימת סוכנויות ההימורים למלך שערי העונה) – כנראה שרק המשטרה במנצ'סטר יכולה לעצור את הסיטיזנס.

ואולי האינדיקציה הטובה ביותר לכך שההבדל אכן נעשה, נמצאת בדבריו של פפ, שאחרי הניצחון על ריאל מדריד במשחק ידידות בארה"ב אמר שזה היה משחקה הטוב ביותר של סיטי מאז שהוא הגיע לסיטי אוף מנצ'סטר סטדיום (שהשייחים במפרץ יקראו לו איתיחד). כאשר גווארדיולה  בדרך כלל נחבא אל הכלים ושומר קלפים קרוב לחזהו, מצהיר על אבולוציה של קבוצתו זו לא סתם אמירה – זו חותמת רשמית לכך שההפלגה בדרך לנמל היעד.

אבל רגע רגע. ואם דווקא העובדה שסיטי לא התחזקה בבלם ובקשר אחורי תהיה בעוכריה? מה אז?
אז אברטון תהיה אלופה. כי אם לא סיטי ויונייטד וליברפול וטוטנהאם וארסנל וצ'לסי – אם לא הן אז משלחת החיפושים תצא לדרך כדי למצוא את לסטר סיטי מודל 2017/2018. זה לא יקרה. האגדה הזו לא תיכתב פעמיים תוך יובל, אז בטח לא תוך עונותיים.

אבל אם...אם תהיה קבוצה סנסציונית שתגיח משומקום ותתמודד על התואר – זו יכולה להיות אברטון עם רונלד קומאן הנבון, שהשתמשה בכסף של לוקאקו כדי להתחיל מהפכה ולרכוש שבעה שחקני הרכב ב-100 מיליון יורו, כולל הבן השב מהגלות וויין רוני, שהיכולת שלו בעונות האחרונות לא מצדיקה את ההייפ והציפיות סביבו בגודיסון פארק, אבל המעבר שלו מהווה ללא ספק אחד ממוקדי הסקרנות הלוהטים של העונה שבפתח.

לסטר סיטי עצמה לא אמורה אפילו להתקרב למקום שבו ניתן להריח את פרחי השדה הצבעוני בו התפרקדה לפני שנה ורבע. גם סאות'המפטון לא תוכל לייצר עונה של השראה אחרי ששוב החליפה מנג'ר תוך שנה (מאוריציו פלגרינו במקום קלוד פואל). אולי ווסטהאם יונייטד תטרוף את הקלפים? היא סיימה את העונה החולפת בקו עליה נאה, ובקיץ החדירה לשורותיה את צ'יצ'אריטו, ג'ו הארט, פאבלו סאבאלטה ומרקו ארנאוטוביץ'. מדובר בחיזוק נפלא. חבריי הטובים יונתן כהן וחיים ברעם ישאפו בוודאי למלוק את ראשי על הנאחס הזה, אבל מקננת בי תחושה טובה מאוד לגבי אלילתם, במיוחד אחרי שהפטישים התנערו מסיוט השנה הראשונה באצטדיון לונדון הקר והמנוכר.

אחת הבעיות הבולטות של הפרמייר ליג היא בטן רכה מדי, וקבוצות כמו בורנמות, ווסט ברומיץ', סטוק סיטי, קריסטל פאלאס וניוקאסל יונייטד יתפללו להיות רחוקות באותה מידה מהקלחת בצמרת ובתחתית. ניוקאסל ופאלאס מציגות העונה לראווה שני מנג'רים יוצרי התעניינות רבה וכותרות: רפא בניטס ראוי לטון כבוד ואשראי על שנשאר בסט. ג'יימס פארק והצעיד את המגפייז בחזרה לחוג הסילון בניסיון ראשון.

פרנק דה בור מגיע טרי מהטראומה בסן סירו עם אינטר, אל הנשרים בדרום לונדון. הסגנון שלו הולם הרבה יותר את אנגליה מאיטליה, ויהיה מרתק לעקוב העונה אחר המתרחש בסלהרסט פארק. הנשרים לא יפשטו כנראה על הפסגה עם שחר, אבל יספקו בידור כהילכתו, ווסביר להניח שדה בור ישרוד  בתפקידו יותר מ-14 משחקי ליגה.

בירכתיים ייאבקו כרגיל החשודים המיידיים – העולות החדשות, ווטפורד, סוואנזי וברנלי שמכרה את הסקורר שלה, אנדרה גריי, לווטפורד תמורת 18 מיליון ליש"ט, ותקווה שהצעד הזה לא יהיה שובר השוויון ביניהן במלחמת ההישרדות מול ירידה. הרומנטיקה של ברייטון וחזרתה לליגה הבכירה היא אמנם כובשת, אבל לצערה לא מספיק שערים.

התחזית - כך תיראה הטבלה בסיום העונה
1. מנצ'סטר סיטי
2. צ'לסי
3. מנצ'סטר יונייטד
4. ליברפול
5. טוטנהאם
6. ארסנל
7. ווסטהאם
8. קריסטל פאלאס
9. לסטר סיטי
10. אברטון
11. ניוקאסל
12. סאות’המפטון
13. סטוק סיטי
14. בורנמות
15. ווסט ברומיץ'
16. האדרספילד
17. ווטפורד
18. סוואנזי
19. ברנלי
20. ברייטון

הזוכה בגביע אנגלי: טוטנהאם.
הזוכה בגביע הליגה: ליברפול.
כדורגלן העונה: קווין דה בריינה (מנצ'סטר סיטי).
מלך השערים: מרכוס ראשפורד (מנצ'סטר יונייטד).
הכדורגלן הצעיר: בנז'מן מנדי (מנצ'סטר סיטי).
פלופ העונה: תחרות בין אלכסנדר לקאזט (ארסנל) לאלברו מוראטה (צ'לסי).
המנג'ר הראשון המתפוטר: תחרות בין טוני פיוליס (ווסט ברומיץ') למרק יוז (סטוק סיטי).