למרות מיקומו בצידי המגרש, דייויד בקהאם היה חלוץ עבור עולם הכדורגל. אייקון תרבותי. האיש שפרץ את גבולות הקווים לעולם הזוהר, סלבריטאי לא פחות מאשר כדורגלן, כוכב על המגרש ומחוצה לו. דמותו נטפה כריזמה ממרקעי הטלוויזיה ומעריצות רבות התאהבו בו, על אף שהכדורגל לא נגע להן. פרצופו התנוסס על גבי מגזינים, חוזי פרסום לא הפסיקו להגיע ותמונותיו מדגמן הלבשה תחתונה עיטרו בענק מרכזי מסחר רבים.
במשך זמן רב נדמה היה שהעסק האינדיבידואלי העונה לשם בקהאם אינו נוגע למשחק הקבוצתי שמתחולל על הדשא. לכן, רבים טענו שבקהאם נתפס ככדורגלן גדול בזכות מעלליו מחוץ למגרש. שהוא לא ראוי לכך.
מובן שאישיותו, מראהו ומעשיו שינו את הדרך בה תפסנו אותו. הוא לא היה צריך להתחתן עם כוכבת פופ בכדי להיות כוכב. זה פשוט מי שהוא. אך נשאלת השאלה, האם בקהאם היה כדורגלן ברמה הגבוהה ביותר? האם הקריירה שלו הייתה מתפתחת כפי שהתפתחה, אילולא חשיפתו במדורי הרכילות?
"הוא לא יכול לבעוט ברגל שמאל, לנגוח, לתקל או לכבוש מספיק שערים", טען כוכב מנצ'סטר יונייטד בעבר, ג'ורג' בסט. "אך מלבד זאת, הוא בסדר גמור". ולמרות הציניות, הציטוט אינו חוטא לאמת. כשחקן התקפה, בקהאם היה מעט מוגבל, אולי אפילו חד-מימדי. בטח ביחס לכוכבים של היום. הוא לא היה מהיר במיוחד, מכדרר מרהיב, או סקורר בחסד. ומעבר לכך, עם כל הצלחה, מגיעה הקנאה שמסביב. לבקהאם לא היו חסרים "אוהבים" שחיפשו אותו בפינה - כאלה שהפגינו חוסר-חיבה מופגן להמולה שהתפתחה סביבו.
הביא למגרשים מעריצות שלא התעניינו בכדורגל (Getty)
ומכך, החלה סברה שהחשיפה הציבורית גרמה לכך שיתרונותיו המקצועיים הובלטו, שה-"הייפ" סביבו האדיר אותו יתר על המידה. היו אף כאלה שטענו שריאל מדריד רכשה אותו לשם מכירת חולצות, ולא בזכות יכולותיו. אחרים טענו כי לא היה מתמנה לקפטן הנבחרת הלאומית, אילולא היה אליל הנערות. "דייויד היה כדורגלן טוב שעבד קשה", טען שחקן העבר כריס וודל. "אך לטעמי, הוא לא אחד מ-1,000 הטובים ביותר ששיחקו באנגליה".
עם זאת, ראוי לתהות אם עקב יופיו של הקנקן, אנו מזלזלים במה שיש בו. הרי גם עם גדולי מקטרגיו אין ויכוח שבקהאם היה שחקן כדורגל נהדר. אף שחקן בינוני לא יכול היה להוות בורג מרכזי מהשושלת הגדולה בעידן הפרמיירליג, מטובי השחקנים באחת מהקבוצות המוצלחות שהיו - יונייטד 98/99. האם הפריזו בשבחים על יכולותיו בשל תדמיתו? יכול להיות. זה טבעו של העולם. ובכל זאת, קשה להמעיט בהישגיו הרבים, וברגעי השיא שהעניק לאוהדיו.
עם מנצ'סטר יונייטד, למשל, זכה ב-6 אליפויות ובזכייה בלתי נשכחת בליגת האלופות. בהמשך, הספיק לזכות באליפויות עם ריאל מדריד, פ.ס.ז' ולוס אנג'לס גאלקסי. במישור האישי, הוא סיים במקום השני במירוץ לתואר כדורגלן השנה בעולם, נבחר לכדורגלן הצעיר של השנה בפרמיירליג ונכנס לרשימת מאה הכדורגלנים החיים הטובים בתבל שנבחרה על ידי פלה, ועוד.
היה חלק מדור הזהב של יונייטד (Getty)
יתר על-כן, במהלך הקריירה הוא הספיק להפוך לשחקן השדה עם מספר הופעות הגדול ביותר בנבחרת אנגליה (115. רוני עקף אותו בהמשך), לגרום לשני שערים בזמן פציעות מקרנות מסוכנות בדרך לזכייה בגמר ליגת האלופות, וגם לכבוש שערים מכריעים, כמו זה מול ארגנטינה בגביע העולם או מול יוון בדקה ה-93 שהעלה את אנגליה למונדיאל.
אז מדוע שחקן התקפה עם חסרונות בולטים נחשב לאחד משחקנים מהטובים בעולם? כי על אף מגרעותיו, חוזקותיו האפילו עליהם. ובגדול, כשם שבלם מגן היטב, או חלוץ מטיב להבקיע - בקהאם ידע לדייק. תשאלו את שרינגהאם, יורק, קול, ואן-ניסטלרוי או חברו לריאל מדריד - רונאלדו. "עבורי, היית אחד הטובים בכל הזמנים ששיחקו בקישור. יכולת להניע את הכדור לאיפה שרק רצית, ומבלי להסתכל - הכדור כבר היה מגיע אליי", אמר החלוץ הברזילאי לבקהאם בשיחת וידאו פתוחה לקהל. "אני צריך להודות לך על הרבה כדורים שמסרת לי. היית מדהים!".
ולא מדובר בסתם מחמאות בין חברים. רונאלדו וודאי ביטא את תחושת מרבית החלוצים ששיחקו עם האיש שכונה "כדורי הזהב". בין אם שיחק באגף ובין אם שיחק במרכז המגרש, בין אם זו הרמה מדויקת, מסירת אומן או קרן מסוכנת - האנגלי ידע להניח את הכדור בדיוק איפה שרצו חבריו - לשטח, לראש או לרגל. הוא בישל בסך-הכל 202 שערים, והעניק אין ספור מסירות מפתח.
עבד קשה על הדיוק (Getty)
במהלך הקריירה דימויו זיכה אותו בכמה כינויי לעג, אחד מהם הגיע מהתקשורת האיטלקית - "פרימדונה" - בכדי ללגלג על קריירת הדוגמנות שטיפח. אלא שעל הדשא, בקהאם היה ידוע במוסר העבודה העיקש. מילד שבעט בבובות של אחותו בכדי להתאמן, עד לספורטאי אובססיבי שתירגל שוב ושוב את בעיטותיו ומסירותיו. אחרי ניצחונות, ואחרי הפסדים.
ההשקעה השתלמה, ומעטים ידעו לכוון כמוהו. כשמסר, אך גם כשבעט. 65 שערים מבעיטות חופשיות היו לו במהלך הקריירה - כשרק 4 כבשו יותר בעיטות חופשיות אי פעם. שחקני הגנה חששו להכשיל את יריביהם, שמא בקהאם יבעט לשערם. "כשאתה קורא על דיוויד בעיתונות, על חייו ואשתו, אתה לא באמת מכיר אותו", אמר מאמנו בנבחרת אנגליה בעבר, סוון גוראן אריקסון, אחרי שער הניצחון על יוון. "אני חייב לומר שמדובר במקצוען ובקפטן גדול. הוא הוכיח שוב את יכולותיו ואת קור-הרוח שלו. הוא הבועט הטוב בעולם".
אז נכון, בקהאם לא היה השחקן המושלם. וככל הנראה, שחקנים מוצלחים ממנו ישכחו לפניו. גם רגעים שנויים במחלוקות, כמו ההרחקה מול ארגנטינה, או סילוקו ממנצ'סטר ע"י המנג'ר האגדי פרגוסון עקב הטענה כי "אין שחקן גדול מהמועדון" - העיבו על תדמיתו. ובכל-זאת, מדובר בכדורגלן שהוביל מהפכה בידורית-שיווקית ששינתה את פני המשחק. ומעבר לכך - הוא היה שחקן נהדר שבלט בקבוצות אדירות, שהעניק לאוהדים רגעי אושר בלתי-נשכחים.
אז היום, לרגל יום הולדתו ה-45, ננסה לדמיין סיטואציה משונה - בה בקהאם אינו סופרסטאר בפני מצלמות הפפארצי. שהדבר היחיד שנותר לנו ממנו, הוא מה שהוא הותיר על המגרש. כיצד הייתם שופטים אותו אז?
מה נזכור מבקהאם? (Getty)